אית'ן
ליאם מעוצבן.
לזה כולנו שמנו לב כמובן, אבל למה?
אם הנבואה נכונה, אנחנו צריכים להיות רק באהבה וביחס הוגן כלפי אחד עם השני, וזה שליאם עכשיו מתנהג כאילו עשינו לו משהו נוראי, זה מבלבל.
אולי זה קשור למחשבה של פעם שליאם רוצה את נועם... אין סיכוי.
הממף, יש עוד אפשרויות?
במחשבות האלה שקעתי כאשר הלכנו לנו בדרכינו עם הנוף המשתנה כל כמה דקות. לשאול את ליאם..? לא, זה יכעיס אותו יותר. המשכתי לחשוב על דברים שבגללם ליאם ברוגז. פתאום נועם אמרה בגועליות "איכס". הבנתי גם למה, עמדנו כרגע מול ביצה. (לא הביצה שאוכלים, אלא המקום שנקרא ביצה) הכל היה מסריח וערפל הגיח מכל מקום, והמים המזוהמים ביעבעו בצורה מאוד דוחה. "אולי נפנה אחורה?" אמרתי בתחנונים. נועם עמדה להסכים איתי אבל ליאם אמר "שום סיכוי. צריך לחקור, לא? בואו נראה מה יש במקום הזה." "לא נמצא פה כלום!" אמרתי, ונועם מיד ענתה "כן! וגם, אי אפשר לראות כל כך מה אנחנו רוצים לחפש. הערפל הזה מתפשט לכל כיוון." "את האמת, אני רואה די טוב" אמרתי וליאם הקרין חיוך קטן ולחש "אז אית'ן יראה בשבילנו," ונועם הביטה בי במבט של 'למה הזכרת את זה?!' ואני משכתי כתפיים בתמימות. "בואו כבר פחדנים" אמר ליאם וישר הסתכלתי עליו ותיעבתי כל חלק בגופו. "אתה לא תרד עלינו שמעת!!" "אני אעשה מה שבא לי." ענה אלי ליאם בשמחה. "ואתה שתוק או שתתמודד מולי" אמרה לפתע נועם. "את, לא מאיימת עלי בשום צורה -" אבל ליאם לא סיים את המשפט כי נועם התנפלה עליו והפכה לנמר לבן זורחני ועיניה רשפו להבות של כעס. ליאם נבהל וניסה לנוס על נפשו אבל נועם לא נתנה לו לברוח בכזאת קלות כי היא תפסה אותו עם הכפות השורטות שלה והוא הביט בה במבט של, 'רחמים!' אבל היא הקריבה את פיה לאוזנו ולחשה "אני הצלתי את חייך המפונקים. אתה עוד מעז להתגרות בי..." ועזבה אותו והוא נשמט על הקרקע. הייתי המום ממה שקרה כאן אבל ליאם אפילו יותר. הוא שכב ללא ניע ונועם משנה צורה בחזרה לבת אדם. "נועם את גילית את הכוח השני שלך!" צעקתי "גם אתה תהיה בשקט לדקה." אמרה בנימה של גזר דין. נועם הלכה לעץ סמוך מלא עובש והתיישבה. היא ניסתה להרגיע את עצמה או מה שזה לא יהיה.. ואז היא הסתכלה עלי מבועתת. "מה עשיתי עכשיו?" שאלה בדאגה. "הפכת לנמר, מזל טוב." אמרתי. "והתקפתי את ליאם?" כן" עניתי בפשטות. "אוי לא!!!" היא צעקה. "אל תדאגי הוא בסדר..." "אני לא שלטתי בעצמי! אני מצטערת!" היא צווחה. "הוא בסדר גמור," אמרתי אבל היא הרגישה אשמה מלאה. "הוא מילא התנהג כמו חלאה, מה שעשית לו מגיע לו." אבל ליאם פתאום החליט שזה זמן טוב לזוז במקום וללחוש "שמעתי הכל." וסיננתי אליו "יופי" והוא אמר לפתע "אני יודע שככה התנהגתי" והביט בנו באומללות. "באמת?" שאלה נועם בטון מופתע. "כן, אני לא הייתי בסדר. ככה דיברתי אליכם.. החברים הכי טובים והיחידים שלי.." ורק עכשיו נזכרתי שאנחנו הדבר היחיד שיש לליאם ומיד עניתי "אנחנו סולחים לך! נכון, נועם?" "ברור" אמרה. ליאם היה מאושר.
"אני חושב שזה זמן להפסקת אוכל." אמרתי בחיוך ושני חברי הסכימו איתי ונישנשנו לנו סנדוויצ'ים עם גבינה. אחרי שסיימתי את שלי התקדמתי בחשאיות לליאם ואז כשהייתי לידו שאלתי את נועם "את יכולה להיות בצד כמה שניות?" היא הרימה גבה ועשתה לי מבט בוחן אבל בסוף התרחקה. "ליאם יש לי שאלה אליך" "מה?" "אתה כעסת כי אתה רצית את נועם נכון? אני יודע שזה נכון אז אל תשקר!" אמרתי בלהט. הוא בהתחלה היסס, אבל בסוף אמר "צדקת."
נועם
שני הבנים מתלחששים לי מאחורי הגב... אני לא אוהבת את זה. אבל כשליאם ואית'ן חזרו ליאם נראה פחות שמח ולא מרוצה מעצמו. מה הם עשו? טוב אין לי כוח לחקור אותם אז פשוט הלכנו בביצה כדי להכיר אותה יותר. אחרי כמה זמן התחיל לרדת גשם מטורף שבחיים לא ראינו. כל המקום הוצף והיה קפוא מאוד, וההליכה גם לא היתה מהנה. הרעש של טיפטוף הגשם חזק בטירוף ולא שמענו אחד את השני אבל אית'ן הצליח להגיד רק מילה אחת, "נדפקנו."
אחרי שהכנו מחסה קטן מעלים אנחנו לא ידענו מה לעשות הלאה כי התוכנית נהרסה עם המזג אוויר המזוויע הזה. כאילו, עברנו הרבה כל כך אבל מה שלא נותן לנו עכשיו להתקדם זה גשם, אפילו אתם מבינים כמה זה משפיל. התיישבנו בעצב והסתכלנו על הטיפות הזולגות המנצנצות, ואז ליאם קרס ונפל לאדמה הרטובה. אית'ן נראה כאילו חטף זעזוע מוח וגם הוא נפל ישר. "מה..?" אמרתי כולי מבועתת ממה שקרה לבנים והפחד שלי עלה פי אלף, ואז הרגשתי את הדבר שיכול לגרום למוות בשניה. זה היה מין תחושה של ייאוש ופחד וכל הרגעים הכי דיכואניים שהיה לך בחיים ואז אתה מרגיש כאילו כל העולם קורס לאט לאט וכל מי שהכרת מת מיסורים נוראיים ואתה נשאר לבד בטבע האכזרי ואתה יודע שאף אחד לא יבוא לעזור לך. כל המחשבות שלי התבלבלו ממה שהיה כאן כרגע ואז קול צונן לחש לי "את תסבלי" ואני אוטומטית ברחתי מהמקום והשארתי את ליאם ואית'ן על הרצפה. רצתי ורצתי וכמעט טבעתי בגשם הזה אבל לא היה לי אכפת ואז כשחשבתי שהתרחקתי הקול לחש לי "אני יודעת איפה את... לא יעזור לך לברוח." ואני רעדתי לא בגלל הכפור אלא כי עוקבים אחרי, ואחרי קילומטרים הקול המשיך "את לא לומדת הא?" ואז הבזק אור חזק שיכול לעוור אדם רגיל אבל לנועם זה רק סינוור קצת. מתוך האור יצאה מכשפה מכוערת והרגשות הרעים חזרו אלי והמכשפה קורנת מרוע לב. ידעתי שאני בסכנת חיים אבל לפני שניסיתי לעשות משהו המכשפה אמרה "השדים סיפרו לי שאת כאן, ובכן אני רואה שהם צדקו" והרעד שלי גבר ונגמר לי לגמרי הביטחון וכל שניה יכלתי פשוט לוותר על הכל ולהתאבד. "איך השדים סיפרו לך אם הרגנו אותם?" אמרתי אחרי שמיתרי הקול שלי חזרו לעצמם. "את מאוד חמודה, אבל אי אפשר להרוג שדים. אתם רק הברחתם אותם." אמרה המכשפה בלעג ואני שאלתי "ומה תעשי לי עכשיו?" ואז הרגשתי שהגוף שלי מתפוצץ לחלקיקים ונשכבתי ארצה וצחוק גדול מילא את האוויר.
נראלי שאני מתעללת יותר מידי בדמויות שלי, מה אתם חושבים?
YOU ARE READING
עולם האפלה-מכשף הימים (מוקפא)
Fantasyנועם, אית'ן, וליאם הם היו שלושה נערים רגילים שיצאו לטיול מחנאות עם בית הספר. הם נהנים ממש עד שמגיע הלילה ומשהו גרם למחנה שלהם להישרף. הם בורחים ומוצאים את עצמם ביער אפל. הם מגלים חזיונות ורמזים אבל מה שהם לא יודעים זה שיש מישהו גדול במיוחד שעומד מאח...
