Just The Way You Are

45

נקודת מבט מדיסון
הוא בהה בי במשך כמה שניות כנראה כדי לזהות אותי לפני שהתקדם אליי בצעדים מהירים. ״מדיסון,״ קרא ומשך אותי לזרועותיו, ״ילדה שלי התגעגעתי אלייך.״ אמר בקול נמוך. הוא התגעגע אליי, חמש שנים לא ראיתי אותו. הוא לא ראה אותי, לא ראה אותי גדלה משתנה מילדה לנערה והכל כי אני לא רציתי. ״גם אני, אין לך מושג כמה אני מצטערת על השנים האלה, אתה פיספסת הכל, אני חרא של ילדה.״ מילמלתי כשעיניי רוצות לפרוץ בבכי. ״מדיסון הכל בסדר.״ הביט בפניי בחיוך עצוב, ״אני אוהב אותך ואני שמח שאת פה אחרי כל מה שעברת.״ גרם לי להביט בו בהלם, איך לעזאזל הוא יודע מה עברתי. ״אמא שלך סיפרה לי.״ הסביר ופערתי את פי, מה לעזאזל. ״יש לו מזל שהוא מת.״ אמר וראשי הושפל לרצפה. ״זה לא אשמתך ולא של הנער השני.״ אמר בדיוק כמו שאמא אמרה. ״קדימה דף חדש ואני כאן לכל מה שתצטרכי.״ אמר בחיוך שנישק את ראשי.

״ג׳יימס לא תכיר לנו את בתך היפיפיה?״ שאל האיש כשהסתכל עלינו. מעיל העור לא באמת מגן על גופו אלא מראה שהוא אופנוען שערו השחור מסודר לאחור כמשקפי השמש נחים עליו. לידו הנער כבר עמד שערו השחור בדיוק כמו של המבוגר, עיניו הכחולות נוצצות ומתאימות לג׳קט ג׳ינס שלובש. ״מדיסון תכירי את דיוויד וזה רפאל הבן שלו.״ אבא הציג אותם. ״את ממש ילדה יפה מדיסון נחמד מאוד להכיר אותך.״ דיוויד לחץ את ידיי, ״היי,״ אמרתי בחיוך קטנטן לרפאל שהביט בי בהלם, העברתי את ידיי בשערי ואז הבנתי שזה אותו הנער מהבית קפה. ״היא מוכרת לי,״ הודיע רפאל כשהפסיק לבהות בי ופנה אל אבא שלי, מעניין למה? ״כי הכרתם אחד את השנייה כשהייתם ילדים.״ הסביר דיוויד וניסיתי להיזכר בו אבל שום דבר בו לא נראה לי מוכר חוץ משיחה שלנו מוקדם יותר. ״ג׳יימס אנחנו נדבר בקשר לאופנוע תגיד לנו מתי לבוא ותהנו.״ אמר דיוויד כשמשך את רפאל והם יצאו מהחנות.

״אני מקווה שאת רעבה,״ אמר אבא כשנכנסו לדיינר קטן מזכיר את זה שהייתי עם קייל. ״גוועת,״ השבתי והתיישבנו בשולחן ליד החלון אחד מול השני. הזמנו במהירות ואני בחרתי בארוחת שחיתות של ערימת פנקייקים בזמן שאבא בחר בבייקון עם ביצים משוקשקות. ״אז מה חדש מדיסון?״ שאל בפתאומיות כשעיניי פגשו את עיניו החומות. ״אני באמת לא מבינה אותך אחרי נתק של חמש שנים זה מה שאתה שואל?״ שאלתי בתסכול, אני ילדה חרא, ניתקתי איתו קשר והוא אפילו לא הזכיר את זה. ״מדיסון כמה פעמיים אני ואמא שלך נגיד לך את זה. לא משנה מה עשית, מה עשו לך את הבת שלנו, אנחנו דואגים לך וכן אני רוצה לשמוע דברים ממך.״ השיב כשלגם מקפה השחור שלו. ״מה זאת אומרת דברים ממני.״ אני לא מבינה למה התכוונן. ״אני.. אין לי מישהי חדשה וגם לא הייתה לי. פשוט הסתבכתי בכמה דברים והיה עדיף שאתן לא תהיו באזור ואז ריצ׳ארד בא. דיאנה ואני בקשר ולפעמיים אני מדבר עם אמא שלך כדי לדעת מה המצב איתך ועם איב.״ הסביר מיואש מסכם חמש שנים של שקרים מכל סוג ודבר האחרון שאני רוצה זה להסתבך שוב. אז אני אשתוק. ״אז זה למה זיהת אותי,״ נשענתי על הכיסא כשאבן ירדה מליבי. ״כן שולחים לי תמונות.״ השיב והמלצרית הניחה את המנות שלנו על השולחן.

״אני קמה להתפנות,״ הודעתי וקמתי מהכיסא. הוא הנהנן לחיוב והתקדמתי לפי השלטים לשירותים. בלי ששמתי לב התנגשה בי מלצרית וכוס שלמה של קפה פגשה את בגדיי. ״סתכלי לאן את הולכת.״ קראתי בזעם, הרמתי את ראשי וגיליתי ראש תלתלים שחורים מביט בי בהלם. עיניה הירוקות עדיין גדולות ויפות. צבע עורה עדיין כהה והיא עדיין נמוכה ממני. ״איזבל?״ קראתי כדי לוודאות שזו היא. ״מאדי!״ צווחה וזרקה את זרועותייה סביב גופי הלח מהקפה. ״אני לא מאמינה חזרת?״ שאלה כשבחנה את פניי. ״חופשה, נראה.״ השבתי מיד, עכשיו שחושבים על זה להישאר פה יכולה להיות אחלה אופציה. שקט פה פה, לא נראה לי יותר מידי צרות. ״איך לא השתנת,״ בחנתי שוב את גופה במדים של המלצרית. ״ואת בכלל נראת אותו הדבר.״ נחרה בבוז ומשכה אותי לחיבוק נוסף.

״בכוונה הבאת אותי לפה.״ קבעתי שהתיישבתי חזרה מולו. ״אולי,״ גילגל את עיניו שחייך, ״לא היית בקשר עם איזבל?״ שאל שניסיתי לנקות את חולצתי משאריות הקפה. ״לא ראיתי אותה הרבה זמן,״ השבתי, חמש שנים עברו. אז הפעם האחרונה שראיתי את החברת ילדות שלי. ״אז אני שמח שנפגשתם.״ חייך מרוצה כשהמשכתי לאכול.

קצת מטריד אותי אם הוא נשאר באותו הבית. אין סיכוי שזה בית גדול מידי לגבר בסביבות גיל החמישים, איך הוא הסתדר ככה? ״אתה גר באותו הבית, זאת אומרת לא עברת?״ שאלתי בלי למצמץ, ״כן רק שיניתי טיפה.״ הסביר וחץ פגע בלבי, השפלתי את ראשי. הוא השאיר בטח את החדרים שלנו כמו שהם למרות שלקחנו את רוב הדברים. ״מדיסון משהו מטריד אותך?״ נגע בידי בעדינות. ״אני בטח גרמתי לך כל הרבה סבל, אני הבת שלך, עזבתי אותך ואתה היית אבא מושלם.״ מלמלתי ומשכתי באפי. עיניי בטח נוצצות ורק שהדמעות לא יתחילו לרדת. ״מדיסון הכל בסדר התנהגת כמו ילד רגיל שההורים שלו נפרדים, עברנו את זה, זה היה בעבר. את פה איתי תסתכלי על העתיד שלנו ביחד את אפילו יכולה להישאר פה אם את רוצה.״ אמר וגרם לי להרים את ראשי בחיוך. אבא שלי אומנם לא סיים בית ספר אבל הוא אדם חכם, זו חוכמת החיים שאותה לומדים עם השנים לעומת רוב הדברים שמלמדים אותנו בבית ספר ולא נזדקק להם בכלל. ״עכשיו בואי נקפוץ לסופר לקנות לך כמה דברים יש לך בגדים?״ שאל והניח כסף על המגש של המלצרית. ״הבאתי טיפה בגדים אבל לא כלי רחצה.״ השבתי כיצאנו מהדיינר לכיוון מכוניתו השחורה. 

נכנסתי לחדרה הישן של דיאנה. הקירות צבועים בסגול לילך כמו שאהבה. אותה המיטה רק חסרת מצעים, על השידה עמד פטיפון דומה לזה של אמבר ותקליטים רבים הונחו לידו. החלטתי לקחת הפטיפון ואת התקליטים כדי שתהיה לי דרך לשמוע מוזיקה. חדרי היה גדול מכולם מיטה וחצי עם גב לבן שמאחוריה חלון גדול המשקיף על כיכר העירייה. היה לי בחדר זאת אומרת עדיין יש טואלט. ארון לבן גדול וכוננית ספרים ארוכה כי האהבה שלי אז לספרים הייתה בלתי נספרת. הנחתי את הפטיפון על שולחן הכתיבה ושמתי בו תקליט ישן של מייקל ג׳קסון אותו דיאנה העריצה. המוזיקה מתנגנת בזמן שאני ממשיכה לבחון את שאריות חדרי הישן. מצאתי את אוסף כדורי הבדולח שלי שאמא הכריחה אותי להשאיר מאחור וכמה מהבובות שהיו לי. פתחתי את הארון קצת מפתיע אותי שהכל נקי מאבק וציורים שלי תלויים על הדלתות. ציורים של המקום שאני הכי אוהבת בעולם, הבית השני שלי או השלישי, הים.

אבא עזר לי להחליף מצעים כי לא החלפתי כבר שנים. התקלחתי כי נמאס לי מהגלים שיצרה הצמה. ״מדיסון אני אביא לך את המספר שלי,״ הודיע אבא שנכנס לחדרי הישן. ״לא הבאתי את הטלפון שלי.״ הסברתי, כן זה לגמרי הפסקה מחיי, אני לא בורחת שוב אני..... נקרא לזה חופשה.

פרק טיפה יותר ארוך מהפרקים הקצרים מקווה אהבתם✨🧡