איך מתקבלים להוגוורטס? המדריך המלא מאת הרמיוני גריינג'ר

היום האחרון של בית הספר

הרמיוני ג'ין גריינג'ר ישבה ליד שולחנה ובהתה בקיר. זאת היתה הפעם המי-יודע-כמה שמר נורת׳ הסביר לתלמידים בכיתתה כיצד ממירים שבר רגיל לשבר עשרוני, והרוב המוחלט של התלמידים לא הבינו מילה ממה שהוא אמר. הרמיוני, לעומתם, כבר למדה את הנושא בעצמה בבית וכלל לא התקשתה לפתור את התרגילים בחוברת העבודה הפתוחה שלמולה. למעשה, היא כבר סיימה אותם, וברגעים אלו היא חיכתה לצלצול הגואל, האחרון לשנה הזו, שיציל אותה מהבורות המוחלטת של תלמידי כיתתה ויאפשר לה ללכת חזרה לביתה ולקרוא.
הארולד מונטאגו, התלמיד שישב בכסא מאחוריה, העיר את הרמיוני מהחלומות בהקיץ המתוקים שלה על ספרי מתמטיקה מדברים (אל תשאלו. לילדה היו בעיות חברתיות רציניות).
"׳היי, תולעת ספרים," נשמעה לחישה מאחוריה, ומיד אחרי זה מישהו דקר אותה בסיכה. זה לא היה כואב, אבל הספיק כדי למשוך את תשומת ליבה.
הרמיוני הסתובבה בחדות. "הארולד." היא אמרה בקרירות.
"כן, זה אני. תגידי, למה את כל כך שונאת אותי, הרמ-און-ניני?" הוא גיחך.
"אל תקרא לי ככה," היא אמרה בשיניים חשוקות, "ונראה לי שאתה יודע את התשובה לשאלה הזו."
"באמת?" הוא שאל, לכאורה בפליאה אבל עם חיוך ערמומי ומטופש מרוח על פרצופו.
הרמיוני גלגלה עיניים והפנתה לו את גבה. היו תלמידים טיפשים בכיתה שלה, אבל הארולד היה השיא. הוא ממש ממש עיצבן אותה.
"איי!" צעק הארולד. דם זרם מאצבעו במקום שלפני שנייה אחת היה בריא לחלוטין. כמה תלמידים הסתובבו להסתכל עליו למשמע קריאתו, שמחים להרים את ראשם מחוברות המתמטיקה המייגעות. "יורד לי דם!" הארולד יבב, לא מודע לכך שיותר מחצי כיתה, וגם המורה, מסתכלים עליו.
"אולי תיגש לאחות?" הציע מר נורת', שהתקרב לכסאו של הארולד בלי שהוא שם לב.
הארולד הרים את מבטו מהאצבע הפצועה שלו ופרצופו הפך אדום. הוא קם בזריזות ורץ לחדר האחות, מבויש, פצוע ורותח.
הרמיוני הביטה בו בתמיהה מעורבת בשעשוע קל. היא לא הבינה מאיפה הפצע הזה הגיע. הדבר היחיד שהיה יכול לפגוע בו היתה הסיכה. היא בחנה אותה, וראתה שהיא לא מוכתמת בדם כלל. זה היה מוזר ביותר. בסוף היא הניחה שכראה שהאצבע שלו נתקלה בפינה החדה של השולחן. הסבר לא כל כך טוב, אבל היא לא מצאה אחד הגיוני יותר.
מר נורת' כיחכח בגרונו כדי להעיר את תלמידי הכיתה.
"תלמידים יקרים," הוא אמר, "הנה חלפה לה עוד שנה. אנו מביטים בצער אל העבר, ו..."
בשלב הזה של הנאום, כל התלמידים חוץ מהרמיוני דיברו אחד עם השני או פינטזו על החופשה הנהדרת שתהיה להם.
הרמיוני, לעומתם, הקשיבה לכל מילה של המורה בעירנות מוחלטת.
"...אנחנו לא נשוב להיפגש. היו שלום, תלמידים יקרים."
בדיוק אז הפעמון צילצל, ותלמידי כיתה ה ברחו מהכיתה הצפופה בצהלות שמחה.
החופש הגדול התחיל.

הו
זהו. יצא לי ממש קצר, אני אשתדל לעשות את הפרקים הבאים יותר ארוכים.

להתראות בינתיים:)