פתחתי את עיני במהירות, זיכרונות כואבים על עצמי בן ה-7 הציפו אותי...
זוג עיניים ריקות מביטות אלי, גוף קר זרוק על הרצפה ודם.
דם בכל מקום. על הרצפה על הקירות והארונות המטבח, על הבגדים שלי, על הידיים שלי, על כולי.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בחד...
מדי פעם יש את המזג אוויר הזה בחורף. הוא קורה קצת לפני שהשמש זורחת. מופיע מין ערפל סמיך שמכסה הכל. הוא מטשטש את כל הכל סביבך ואתה לא יכול לראות בבירור. אבל אז השמש מתחילה לזרוח והערפל לאט מתמוגג. וככל שהיא מטפסת בשמיים אתה רואה את הדרך יותר טוב. את החלק שכבר עברת ואת עוד מה שיש לך לעבור. הרגע הזה שהסתכלתי בתמונה וראיתי את ג'ונגקוק הילד מחייך באושר. היה השמש הזורחת שלי. כמו מתג שמדליק את האור בחדר חשוך ופתאום רואים את כל החלל בברור. ברגע אחד קטן, כל החלקים התחברו לי. "תפסתי אותך... קוקי..." חייכתי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
ידעתי. מאותו רגע כשנפגשנו על הכביש ביום שהוא רק עבר. היתה לי הרגשה כזו, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. היה קל לדבר איתו, לצחוק איתו, להתקרב אליו. משהו בו הרגיש מוכר. אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזו. היינו כלכך קטנים אז. גם לא ממש אהבו כששאלתי על התקופה הזו. רוב זיכרונותיי מהילדות הם עלי ועל טאה משחקים ביחד. בגן משחקים, בבית הספר, בפארק של העיר ובעוד כמה מקומות שונים. אבל בין כל הזיכרונות האלו, הופיעו כמה שבהם אלו לא היו רק אני וטאה, אלא יש איתנו ילד נוסף. ילד רזה עם עיניים גדולות וחיוך ביישני. 'קוקי' לחשתי נזכר שכך היינו קוראים לו. שלושתנו היינו קרובים בגן ובכיתה א'ואולי אפילו מלפני. אך לאחר מכן הוא נעלם מזיכרונותיי. נשארנו רק אני וטאה.
צלצול טלפון החזיר אותי מהבועה ששקעתי בה. "הלו?" עניתי "ג'ימיני יצאת מהבית כבר?" שאל אותי ג'ין מעט לחוץ, מעברו השני של הקו "לא" עניתי לו עדין קצת בהלם "אתה בסדר?" הוא שאל, אין דבר שהוא מפספס "אה... קצת עייף" מיהרתי להרגיע אותו, זה מה שחסר לי עכשיו שג'ין יתחרפן כי הוא חושב שעובר עלי משהו. "אה אוקי. לפני שאתה יוצא אתה יכול להביא לי מהמטבח את הסיר הגדול. אני רוצה להכין איזו מנה ואני צריך אותו" קולו נשמע נרגש מהצד השני "איך אני אדע איזה סיר זה?" שאלתי צועד לכיוון המטבח "הוא הסיר הכי גדול, יהיה קשה לפספס" הוא צחק. "אוקי אני לוקח אותו, מסיים להתארגן ובא" אמרתי וניתקתי.
כשהגעתי לביתו של ג'ונגקוק וראיתי אותו יושב ומחייך. הוא ונאמג'ון דיברו ביניהם בזמן שג'ין התרוצץ במטבח מוקף במלא דברים. הרגשתי שעיניי מתמלאות דמעות, רציתי ממש לחבק אותו, אבל ידעתי שזה יראה מוזר ויגרור מלא שאלות. זה מצחיק עד לפני רגע כשהסתכלתי עליו הוא היה חבר חדש שהכרתי השנה, עכשיו הכל השתנה. הוא משדר נוסטלגיה, לא ידעתי עד כמה התגעגעתי לקוקי הקטן עד עכשיו. אני לא יודע אם אצליח להתנהג כרגיל לידו כרגע. התקדמתי לכיוון המטבח להניח את הסיר שג'ין ביקש "ג'ימין אתה נראה חיוור, הכל טוב?" שאל נאמג'ון "אה?" התעוררתי מבהייה בג'ונגקוק "א-אני קצת עייף, אני אלך לנוח בחדר" עניתי ומיהרתי לחדר. "אני חייב לדבר איתו על זה" אמרתי לעצמי כשסגרתי אחרי את הדלת "אני לא יכול להסתיר את זה הרבה זמן".
