הארי ופרסי והוגוורטס כמובן

איפה ניקו?

נ.מ פרסי
הלכתי לכיוון הצריף, מקווה שניקו יגיע בזמן.
עשיתי את עצמי כל כך בטוח בתוכנית, אבל אני לא יכול שהיא תכשל.
כל התוכנית קמה או נופלת על דבר אחד.
גיבור.
במלחמה על האולימפוס רייצ'ל באה אלי במסר, החלום הזכיר לי אותו.
כי לפעמים הגורל מאלץ אותנו לעשות דברים, גורם לנו להשתנות.
אבל אנחנו צריכים ללמוד לוותר.
נעמדתי מול הדלת של הצריף הקטן.
נשמתי נשימה עמוקה, ופתחתי אותה.
המקום היה גדול יותר מבפנים, באמת גדול. במקום שבוא יכול להיות רק חדר אחד היו לפחות שלושה חדרים. התקדמתי בשקט אבל פתאום הרצפה חרקה תחת רגלי.
הנער שראינו בקרון, ובשיעור תעופה. בעל השער הלבן צעד מתוך חדר, שרביטו שלוף ומבטו מעורער.
"אתה פרסי" הוא אמר, לא שאל.
"ואתה דראקו" עניתי
"אני אדון המוות, אני וולדמורט!" הוא אמר, מפוחד.
"נראה שעדיין לא" אמרתי והוצאתי את אנקלוסמוס, הוא נרתע מעט.
"אני מבין שלמדת עלינו" אמרתי וסובבתי את העט בין אצבעותי. פתאום הוא קרס, נשמע רעש ואני מהרתי להסתתר.
"דראקו, אתה עוד לא מוכן. אדון האופל עוד לא עלה, אתה צריך לנוח." אמרה אישה בעלת שער חום אפרורי.
מה קורה פה?
הצצתי אל תוך החדר, ותחושת דה ז'ה וו תקפה אותי וצמרמורת מלאה את גופי.
לפחות 20 קוסמים עמדו בחדר, סביב ארון קבורה. דראקו נכנס תוכו.
התעטפתי בגלימת ההעלמות שהארי נתן לי לפני שיצאתי ונכנסתי פנימה.
לחישות עלו מכל עבר.
"אתם בטוחים שזה יעבוד?" שאל אחד
"אתה מעז לפקפק באדון האופל?" שאל אחר
"לא מפקפק אבל דווקא הילד? הוא לא קיבל את הכבוד! אין לו עדיין את אות האופל" אמר הראשון
"איך האדון גילה על הדרך הזאת?" שאלה מכשפה אחרת
"מה זה איך? הוא כל יכול, הוא כבר קם לתחיה! והפעם יש לנו גם צבא שלם!" אמר קוסם אחר
"המפלצות האלה מוזרות, הכשפים לא עובדים אליהם" התנשמתי, לא!
"איך נדע שהם באמת בצד שלנו?" שאל קוסם
"היה להם רק תנאי, שנעזור להם להשמיד מחנה של ילדים, קלי קלות. שלחנו כבר כמה קוסמים אם כמה מהמפ-"
"זה עומד להתחיל!" אמרה המכשפה אם השער החום האפרורי.
הם משתפים פעולה! המפלצות ואוכלי המוות!
חמקתי החוצה במהירות.
לא ידעתי על המפלצות, אבל מאוחר מדי להזהיר את המחנה. אני יודע שהם יתגברו על זה, אבל התוכנית שלנו מתקדמת. דארקו באמת כמו לוק, הוא לא באמת רוצה את זה…
זה אלינו להחזיר אותו לפני שזה יהיה מאוחר מידי, לפחות הוא לא טבל בנהר הסטיקס עכשיו אנחנו יכולים פשוט לגרום לו להזכר!
עברתי ליד דלת סגורה, כתמי דם היו סביבה.
פתחתי אותה וראיתי מחזה נוראי, כירון שכב חסר הכרה על רצפת האבן הקרה, גוף הסוס שלו מלא חתכים כמו גם זרועותיו וגבו, דמו היה שלולית סביבו.
לידו הייתה מקגונגל שרביטה שבור לידה וגם היא חסרת הכרה ידיה קשורות בשלשלאות לקיר מונעות ממנה לקרוס.
הורדתי את גלימת ההיעלמות וניסיתי לפסוע בלי לדרוך בדם אבל אז אוכל מוות ראה אותי. ומפה הכל התחיל.
"פולש!!" הורדתי את המכסה מאנקלוסמוס ורצתי אליו, הוא הוציא את שרביטו אבל לפני שהספיק להגות הברה אחת חתכתי את השרביט ובעטתי בביטנו, כועס על מה שהם עוללו לכירון ומקגונגל.
לאט לאט החדר התמלא בקוסמים.
שיספתי כמה שיותר שרביטים, אנקלוסמוס עברה דרך הקוסמים כאילו היו עשן, כשהם הבינו את זה הם נראו מפוחדים פחות. אבל בכל זאת תקפתי אותם, שיספתי את השרביטים ועילפתי קוסמים, וכל הזמן הם הגנו על החדר.
כמעט הובסתי, כישוף שיתוק פגע בי. הקוסמים צחקו, אבל באותו הרגע אנבת' ליאו הארי רון והרמיוני נכנסו.
פתאום כישופים ירוקים כמו בחלומי נורו לכל כיוון, מפספסים בקצת את אנבת' והארי הרמיוני הניפה את שרביטה ואני השתחררתי.
"כירון ומקונגל בחדר מאחורי! תוציאו אותם!" צעקתי וחזרתי לקרב. הרמיוני וליאו הנהנו ורצו לחדר, הרמיוני שיתקה קוסם בדרך ואני שברתי את שרביטו.
"איפה לונה?" שאלתי את רון
"היא בחוץ מחכה לחברים שלך" אמר רון פתאום נשמעה צעקה מהחדר שהרמיוני וליאו נכנסו אליו.
"הרמיוני!" צעק רון ורץ לשם, ליאו יצא מהחדר מרים את הרמיוני שכל ידיה אדומות ושרופות, כאילו נטבלו בחומצה.
רון רץ אחרי ליאו והם יצאו החוצה, לונה נכנסה במקום.
"איפה מר ברונר ופרופסור מקגונגל?" היא שאלה כל כך בשקט כך שבקושי שמעתי אותה. היא התחמקה ממתקפות רק בקושי.
"שם" הצבעתי
"הדם של מר ברונר חומצאתי! תזהרי! הרמיוני כבר נגעה בזה" לונה הינהנה ונכנסה לחדר. נשמע רעש של זכוכית נשברת והבנתי שהיא תצא דרך החלון.
הצטרפתי לאנבת' והארי, שנאבקו להשאר על הרגלים מול 20 קוסמים בוגרים, שברתי עוד שרביט, אנבת' ראתה מה עשיתי והתחילה לעשות כך גם. הקוסמים ניסו להגן על שרבטיהם, ונסוגו לאט לאט.
"דראקו בחדר שהם מגנים עליו, אני חושב… אני יודע! שהם מחיים את וולדמורט כמו שהחיו את קרונוס, באופן דומה לפחות." הארי נפגע מקללת שיתוק, אנבת' הפסיקה לנסות לשבור שרביטים, והניפה את שלה והארי חזר לקרב. שמתי לב שכל עוד אנחנו קרובים להארי הקוסמים לא מכוונים אלינו קללות מוות.
"תישארי קרובה להארי, הם לא מוכנים להרוג אותו" אמרתי. קוסם אחד הניף את שרביטו בכישוף אילם ואנקלוסמוס עפה מידי.
"לא טוב… איפה ניקו??"

ממשיכה לכתוב...
המשך יעלה עוד מעטטטט