הארי ופרסי והוגוורטס כמובן

צללים

נ.מ פרסי
החדר היה דומם, דראקו היה בתוך הארון,
"תעירי אותו" ביקשתי מפייפר
"קום!" היא אמרה, שמענו קולות מצידה השני של הדלת, אבל ניקו צעק. זה בסדר!
דראקו פקח את עיניו.
"מה אתם עושים?"הוא שאל תופס בשרביטו.
"דראקו, אתה לא רוצה לעשות את זה!"
"אני כן! זה מה שאני הייתי צריך לעשות! אני הייתי צריך להרוג את דמבלדור ואז כל זה לא היה קורה! אם אני אתן לוולדמורט להיכנס הוא ישחרר את ההורים שלי! הוא יחמול על כל מה שהם עשו!!"
"הם לא צריכים מחילה! וולדמורט הוא לא התשובה לזה!" משכתי זמן, מקווה שפייפר מבינה שאני מחכה שהיא תתחזק.
"אתה יכול לחזור לחיים רגילים בהוגוורטס, בית,חברים! אוכלי מוות וולדמורט כבר לא חלק מהחיים שלך! תוציא אותם מהחיים שלך!" דחקתי בו, הפעם מדבר באמת.
אני מנסה להציל את הנשמה שלו, מנסה לעשות מה שלא הצלחתי לעשות אם לוק! ולתקן את זה.
"א..אני לא יכול" דראקו הידק את אחיזתו בשרביט "הם לא… הם לא יתנו לי" הוא הניף את שרביטו הבית כולו היטלטל והאור התעמעם.
ניקו פרץ את הדלת וחסם אותה בגופו, לא נותן למי שנמצא מצדה השני לפתוח אותה. כשהוא ראה מה קורה הוא אמר
"תעצאו אותו! הנשמות שלהם! הן מתמזגות! פרסי תקח לו את השרביט! תעצור אותו!" ניסיתי לחטוף את השרביט אבל בתזוזה קלה של היד דראקו העיף אותי לריצפה, בזמן שעיניי מתכסות בכתמים שחורים שמעתי את פייפר צועקת,
"תעזוב את השרביט!"
"תעזוב!"
"תעזוב!!!"
אז עזבתי, ונתתי לעצמי לשקוע והתעלפתי.

נ.מ הארי
התאוררתי ומולי היה נער בלונדיני שזהר כאילו טבלו אותו בשמש.
"מי אתה?" שאלתי
"ויל, חבר של פרסי, אתה צריך להתאושש. עוד דקה ואתה תעמוד על הרגלים." אמר ויל
אה, חשבתי אז הוא הבלונדיני.
התישבתי ולקחתי את שרביטי.
"איפה רון והרמיוני?" שאלתי
"רון ליד הרמיוני, היא נגעה בדם של כירון, הוא חומצתי, יש גבול למה שאני יכול לעשות… היא תבריא. בסופו של דבר. גם ליאו איתם, הוא מרגיש אשם… אל תאשים אותו, הוא לא חשב להזהיר אותה…" ויל עזר לי לעמוד.
"כירון ומקגונגל בסדר, הם מתאוששים, לונה עוזרת להם, אני אחליף אותה עכשיו…" הוא התחיל ללכת לכיוון אוהל שדה מאולתר.
"אה, ותחזור להלחם, אנבת' התעלפה, כנראה מכישוף. אבל פרסי פייפר ו..וניקו שם, לך תעזור להם" באותה שניה הצריף היטלטל, האדמה רעדה כמו משוגעת וכמעט נפלתי.
"אני הולך אליהם" אמרתי ונכנסתי פנימה, מופתע להמצא באותו חדר כמו 20 קוסמים ערים לחלוטין שמנסים לעבור דלת אחד, חסמתי את דרכם.
"תעזוב את השרביט!" נשמעה צעקה מבעד לדלת, נאבקתי ברצון לזרוק, אבל כמה אוכלי מוות לא הצליחו. העפתי את השרביטים מהשג ידם ושמרתי על הכניסה, מונע מהם להיכנס.
כמעט התמוטטתי אבל אז שמעתי קול.
"הארי! קדימה! באתי לעזור" לונה עמדה לידי
"פרוטוגו" היא אמרה בשלווה ומחסום הופיע חוצץ בין הדלת, לונה ואני לבין שאר אוכלי המוות. הם תקפו את המחסום בחוזקה, אבל הוא החזיק מעמד,
"פרוטוגו!" צעקתי וחיזקתי אותו יותר.
פתאום שמענו צעקה מהדלת מאחורינו, ובאותה שניה ויל נכנס לצריף, לונה פתחה בשבילו מעבר, שהוא עבר בקושי, הוא תקע חץ ברגל של אוכל מוות וחצה את המגן.
"אני נכנס" הוא אמר ודפק על הדלת, היא נפתחה בקלות למרות שניקו היה צריך לשמור עליה. ויל נכנס פנימה
"לא!!" הוא צעק, נשמעה חבטה ואז הייתה דממה, כל אוכלי המוות קרסו לרצפה והצללים התארכו עוד ועוד.
הסתובבנו אני ולונה להסתכל אבל כל מה שראינו היה מסגרת דלת, מעבר לה הכל היה שחור.