𝓶𝔂 𝓬𝓱𝓲𝓵𝓭𝓱𝓸𝓸𝓭 𝓯𝓻𝓲𝓮𝓷𝓭

אתה הורג אותי!

~לואי~
כל כך קר לי. הרגשתי את הדם שלי קופא, לא יכולתי לזוז. פקחתי לאט את עיניי, וראיתי שאני עדיין על הכביש, חשוך כמעט לגמרי בחוץ, רק כמה פנסי רחוב. כאב לי כל איבר ואיבר בגוף שלי, הקור חדר את המעיל שלי, והקפיא אותי. זה בטח אמצע הלילה כבר. ניסיתי לזוז. הידיים והרגליים שלי כאילו לא הקשיבו לי, ונשארתי שוכב שם.

~הארי~
"הוא אוהב אותך" אבא של לואי סיים. לא ידעתי מה לענות לו, והרגשתי את כל הכעס שהיה לי על לואי מתחיל לצאת. עולה בגרוני, מגיע לפי, ונפלט החוצה, בתור בכי. בכיתי. בכיתי מכעס, בכיתי מעצב, בכיתי מחוסר הידיעה, בכיתי, פשוט בכיתי. חיבקתי אותו חזק, דמיינתי שהוא אמא שלי, שתמיד מרגיעה אותי. איפה הוא בכלל? ניגבתי את הדמעות שלי, והתרחקתי. "איפה איפה איפה לואי?" ניסיתי להגיד תוך כדי הבכי. "הוא יצא לחפש אתכם, באמת כדאי שאתקשר אליו" הוא אמר. ממש יופי לו.

  ~אחרי שנה- נקודת מבט לא ידועה~

הייתי על המיטה בבית החולים. ידעתי שאחר כך יאשפזו אותי שוב במקום הנורא ההוא. המוסד ההוא. אני לא משוגע. אני ילד בן 15 שניסה להתאבד שלוש פעמים, זה הכל. היה לי ברור שהחברים שלי לא יוותרו עליי, הם ילחמו כדי שלא אחזור למקום ההוא שוב. אני נמנע מלהגיד את השם שלו. בפעם האחרונה שפגעתי בעצמי הייתי שם, לחודשיים, חודשיים נוראיים, שהייתי מעדיף לשכוח מהר. פתחתי את עייני, מצפה לראות את המשפחה שלי, יודע שהם לא יהיו שם, ורק הבנים היו שם. ארבעתם. "מה... מה...-"
"אל תדבר, אתה צריך לנוח בייב" הסתכלתי על הפרצוף שלו. האהוב שלי. לא רציתי לאכזב אותו, אז שתקתי.
"אני לא מאמין שפגעת בעצמך שוב..." שמעתי אותו ממלמל. ראיתי את החתכים שלי. הם היו מכוערים, ענקיים, מלאים בדם קרוש. אני עשיתי אותם? אבל... איך? מתי? הוא בטח כעס עליי, מאוד כעס עליי. הם בטח האשימו אותו. אין להם סיבה, אני עשיתי את זה, כי אני שונא את עצמי. למה הוא אוהב אותי בכלל? למה מישהו אוהב אותי? הוא נראה נורא. השיער שלו היה מבולגן לגמרי, העיניים שלו אדומות כאילו לא ישן ימים, הוא נראה עייף, מאוד. רק עכשיו שמתי לב שהוא החזיק ביד השמאלית שלי, הקרובה אליו, היא הייתה בין שתי כפות ידיו, קרובה לפיו. הוא רכן אל המיטה שלי. הבנים ניסו לספר לי את כל מה שפספסתי, אך לא יכולתי להגיד כלום. זה חסר טעם. הם הלכו והשאירו אותנו לבד. הרמתי את ידי וליטפתי את גבו. "בייב" אמרתי. הוא הרים את עיניו והביט בי. "לפני שאתה אומר מה שאתה רוצה להגיד, למה? למה עשית את זה שוב?" הוא שאל. אתה יודע את התשובה! "אתה יודע למה"
"לא אני לא, תגיד לי"
"אני שונא אותי"
"תפסיק"
"לא. ולא תשכנע אותי אחרת. בגללי הם מתים, תן לי להזדהות איתם"
"אני לא מוותר עליך מטומטם! אני אוהב אותך, ואני לא אוותר עליך בחיים, תבטיח לי שלא תפגע בעצמך. תבטיח לי!" הוא צעק עליי תוך כדי שהלך הלוך ושוב בחדר. "תבטיח לי!" הוא תפס את ראשו בידיו. בחיים לא ראיתי אותו ככה, עייף, ומבולגן, ומלוכלך, וכועס, הוא כל כך כעס. "בסדר..." לחשתי. "לא! זה לא בסדר! זה לא בסדר! אתה פאקינג הורג אותי אתה לא מבין?? כל פעם שאתה עושה את זה אתה הורג עוד חלק בי! אני מת לא אתה! אתה הורג אותי לא אותך! אתה תפסיק לנסות! אני אומר לך שאתה תפסיק לנסות!!!" הוא התפרץ עליי, כנראה שהבנים שמעו, הם מיהרו להכנס, להחזיק אותו ולהוציא אותו החוצה. הרגשתי את כל הדמעות שלי עולות, רוצות לצאת. ליאם נשאר איתי, הוא כמו האבא של כולנו.
"אני מצטער" אמר.
"אני צריך להצטער"
"אתה תפסיק?"
"לא יודע. זה ממלא אותי, אני מרגיש טוב אחרי כל פעם"
"היי, אתה תפסיק" קבע.
"בסדר פיינו, מפסיק" הבטחתי. מי יודע אם אקיים.

אז היושים
סליחה שהפרק לא עלה ביום ראשון, כתבתי את כולו והוא נמחק לי! שחזרתי אותו (בערך) ואני מקווה שתאהבו...
הייתם רוצים שאעלה פרקים בימים קבועים? תכתבו לי זה חשוב
להית💜