Sweet ervenge - נקמה מתוקה

פרק 28 - טאקוואנדו

*נקודת מבט ג'ונגקוק*

*5 שנים קודם – ג'ונגקוק בן 12*

מאז אותו יום, לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי. היחיד שנתתי לו להיות לצדי היה היונג. בהתחלה זה היה כי רציתי שהוא יעזור לי, הייתי צריך להרגיש שאני לא לבד. שיש משהו שעמד לידי ומבין את מה שעובר עלי. היונג היה הכי מתאים. אני איבדתי את אימי והוא איבד את אחותו. לשנינו כאב ושנינו היינו צריכים משהו לכוון אליו את הכאב, כדי שנוכל להמשיך לחיות. הדבר המשותף לשנינו היה הרצון לנקום. למרות שלפני אותו היום לא הכרתי את היונג, לא ידעתי שיש לאימא שלי אח ושלי יש דוד. אבל במהרה הוא הפך להיות עמוד תמיכה בשבילי. המשפחה היחידה שנשארה לי. הוא לימד אותי את כל מה שאני יודע ואקדיש כל רגע בשבילי ובשביל מה שהייתי צריך. התעסקות בנקמה מלאה את כל זמני. למדתי בחריצות בבית הספר, הייתי הראשון בדירוג. אחרי בית הספר עברתי אימוני לחימה שונים. היונג לימד אותי הכל, יש לו מכון לאומנויות לחימה והמון דרגות בסגנונות שונים. הוא היחיד שלא הצלחתי לגבור עליו בקרב.

"היונג..." קראתי ונשכבתי על הרצפה "הפסקה". אחרי שהתאמנו כבר כמה שעות בטאקוואנדו במכון. "אתה צריך לחזק את הסיבולת שלך" הוא צחק "איך תלחם אם אתה מתעייף כלכך בקלות?" הוא זרק עלי מגבת קטנה. נאנחתי, "היונג אנחנו מתאמנים שעות..." הוא תפס את בקבוק המים והתיישב לידי. "נראה לי כשתגיע לרמה טובה בסגנון הזה נעבור לטאי צ'י. זה יעזור לך בנשימה וביציבות" הוא לגם מהבקבוק. "אבל טאי צ'י זה לא סגנון התקפה" אמרתי והושטתי את ידי לבקבוק. "אתה צריך גם להתחזק בהגנה" הוא נתן מכה קטנה במצח "אח.. היונג... תפסיק להיות ילד קטן" אמרתי כששפשפתי את המכה. "אה נכון" הוא אמר לפתע כשהתרומם "ארגנתי לך קרב". התיישבתי "עם מי?" שאלתי. "נראה כאילו התעוררת לחיים" הוא צחק "זה תלמיד שלי, לי הון. הוא בקבוצה של הטאקוואנדו". הנהנתי את ראשי להסכמה. "מה אתה סתם עומד שם, קדימה תמשיך להתאמן עם השק" הוא נזף בי. נאנחתי "מתי הקרב?" שאלתי מתחיל לחבוט בשק. "שבוע הבא".

המשכתי להתאמן במשך כל השבוע. לא יכולתי להגיע למכון כל יום, בגלל שיש שם את הסדר הקבוע של החוגים השונים. אני נמצא שם בעיקר בסוף השבוע ובערבים. אני לא רוצה להתערבב עם שאר הנערים שבאים לשם. אבל היונג התקין גם שק אגרוף בדירה, ככה שאפשר להתאמן גם שם. אבל זה פחות נוח אז אני לרוב הולך למכון, הוא גם ככה קרוב לבית. כשאני לא שם, אני בעיקר רץ. השבוע עבר מהר והגיע היום של הקרב. במכון היו רק המאמנים ולעוד כמה נערים בודדים שבאו לצפות ולראות. אף אחד לא באמת הכיר אותי. הם רק ידעו שאני מתאמן עם היונג אחרי שעות הפעילות של המכון. בזמן שהתכוננתי, נער שנראה מעט צנום נכנס. שיערו היה כהה ועורו יחסית בהיר. "היי לי הון, סוף סוף הגעת" אחד המאמנים צעק. "סליחה היונג" הוא צחקק "היו פקקים בדרך". הסתכלתי עליו, היה לו חיוך גדל על הפנים. הוא הסתכל עלי וקד לעברי קידה קטנה, השבתי לו קידה וחזרתי לענייני. היונג יצא מהמשרד "הא.. הון הגעת. תתחיל להתכונן" הוא אמר והתקדם לעברי. "מה אתה אומר?" הוא שאל בלחש, הסתכלתי עליו "אני יכול לנצח אותו" אמרתי בביטחון. "אל תהיה שחצן. הוא הכי טוב בקבוצה שלו". העפתי מבט שוב לכיוונו 'באמת?' חשבתי 'הוא לא נראה'. הנערים שהגיעו לצפות, הקיפו אותו. הם צחקו ועודדו אותו 'זה נראה נחמד' הרגשתי צביטה קטנה. "מתחילים עוד 10 דקות" היונג קרא.