בני האלמנטים

פרק 3: השקרים שנוצרים עם הזמן

אז, החברה הכי טובה שלי שיקרה לי. כמעט כל החיים. היא הסתירה משהו שהיינו אמורות לספר אחת לשנייה, משהו שחברות מספרות.
בן ואני ישבנו בחורשה, באמצע הלילה. בן לא דיבר כי הוא יודע מתי לדבר, ומתי להניח לי.
הוא שאל: "את בסדר?".
הנדתי בראשי. "היא שיקרה לי. וזה לא שאני מספרת לה, אבל משום מה אני כועסת עליה. לא יודעת למה."
עברו כמה דקות בשתיקה, ואמרתי: "אני הולכת הביתה, מחר יש בית ספר".
קמתי על רגליי והתחלתי ללכת הביתה. בן לא הלך אחריי. הוא ידע שזה היה מעצבן אותי.
הגעתי הביתה, עליתי למיטה, ונגמר הלילה המזוויע.

בוקר למחרת לקחתי את עומר לגן. השארתי אותו ליד השער מעץ, ומשם אספה אותו הגננת שלו.
לפעמים אני  רוצה להיות בגיל של עומר. חברים לא משקרים, הכל קל, אין שיעורי בית וכמעט כל הזמן יש חופש.
בדרך לבית הספר פגשתי את נרי, גבריאל, בן, עלמה ואורן. הם קפצו עליי מאחורה. עלמה, אורן, גבריאל ונרי חיבקו אותי. במקום לכפות עליי מגע, בן החזיק לי את היד. והרגשתי שהוא תומך בי. והוא באמת תמך.

נרי, עלמה, אורן, גבריאל ובן תמיד היו החברים הכי טובים שלי. אבל באותו היום לא יכולתי לא לחשוב על זה שהם שיקרו לי. בן ועלמה לא סיפרו לי, ובטח גבריאל, נרי ואורן יודעים משהו שאני לא.
הגענו לכיתה ט'4, הכיתה שלנו. אורן התיישב ליד גבריאל, נרי ליד בן, ועלמה התיישבה לידי, למרות שלא רציתי. המחנך שלנו, ירון, נכנס לכיתה והניח את התיק שלו על השולחן.
"היי, ט'4, מה שלומכם?" הכיתה אמרה ביחד: "בסדר", ואני מלמלתי: "זוועה". עלמה הסתובבה אליי. "מה אמרת?"
-"כלום".
ירון כתב על הלוח: 'סוריאליזם'. נועה, ילדה מהכיתה, שאלה: "להעתיק למחברת?"
-"כן".
הוצאתי את מחברת החינוך שלי מהתיק,
ובו זמנית הבטתי במחברת שעלמה הוציאה מהתיק. המחברת הייתה סגולה, והיה כתוב על כריכתה: "חינוך עם ירון, שייך לעלמה ענבר".
עלמה התחילה להעתיק למחברת את הכותרת, וסימנה אותה בטוש כחול. עלמה תמיד מתוקתקת ומסודרת כמו שעון.
עבר השיעור, העתקנו למחברת את ההסברים על סוריאליזם, וירון שחרר אותנו להפסקה.
עלמה, נרי, בן, גבריאל, אורן ואני יצאנו מהכיתה לחצר.
קניתי לי כריך עם חביתה ומיץ תפוזים בקפיטריה. ישבנו כולנו בשולחנות שיש בחצר.
עלמה ונרי דיברו על פרוייקט במדעים שהן צריכות להגיש ביחד, אורן וגבריאל שיחקו בטלפונים ביחד, ואני ובן ישבנו בשתיקה ואכלנו את הסנוויץ'.
נמאס מההיתממות של כל החבורה. הם שיקרו לי, לא סיפרו לי, הסתירו, ועכשיו משחקים אותה כאילו הם לא יודעים. החלטתי לנקום.
"היי, רוצים משחק כזה של מילים?" "אוקיי..." נרי אמרה בהתנשאות.

נרי מתנשאת בדרך כלל. היא תמיד מעצבנת את כל המורים, מדברת בשיעורים, מתקנת את מי שטועה וצוחקת על ילדים. ועדיין, היא אחת הילדות שאני הכי אוהבת.
יש לה תלתלים שתנים, עיניים כהות, עור בהיר ויבש, היא עונדת משקפיים ושרשרת, ולובשת בגדים ארוכים גם בקיץ.

גבריאל הוא השטותניק בינינו. הוא מסתבך בהכי הרבה צרות בבית הספר, בקושי עושה שיעורי בית, ולמרות זאת, בספורט יש לו ממוצע מאה מאז כיתה ד'. יש לו עיניים כחולות בהירות, שיער שחור מבולגן, לחיים שמנמנות, עור בהיר עם מעט פצעונים, והשיניים שלו לבנות וישרות.

אורן הוא הכי... רגיל. הוא חכם, יש לו ממוצע שמונים, הוא מקשיב בשיעורים, ומעולה בטכנולוגיה. הוא הצליח לכבות את המצלמות אבטחה של בית הקפה של אימא שלי, מהמחשב שלו. יש לו שיער חום ישר, מסודר עם ג'ל, עיניים חומות, כמעט שחורות, נקודות אדומות על הידיים והרגליים (כנראה משהו בגנטיקה), והוא נועל נעליים מהודרות, לובש בגדים מאורגנים ויפים, ומחייך כמעט כל הזמן.

התחלנו את המשחק, עלמה נתנה לנו למצוא חפצים בנ', גבריאל נתן למצוא שמות בד', ואז הגיע תורי.
"נוזלים באות מ"ם. אורן".
-"מיץ, נראלי?" פניתי לעלמה במבט הכי כועס שהיה לי בכל חיי כלפיה. עלמה אמרה: "מים".
שאלתי אותה והתאפקתי לא להתפרץ עליה עם כל הכעס שלי:
"עלמה, את אוהבת מים? יש משהו שאת רוצה לספר לנו לגבי זה?". עלמה הביטה בי במבט עוין.
"לא, אין לי משהו לומר". קמתי מהשולחן והלכתי לכיוון השירותים של הבנות. עלמה הלכה אחריי, ותפסה אותי בכתף רגע לפני שנכנסתי למבנה של השירותים. "מה יש לך?" היא שאלה, מבולבלת. "השקרים שלך, זה כל כך נמאס פשוט! את משקרת כל הזמן, ועכשיו גם, כי את יודעת טוב מאוד על מה אני מדברת!". "על מה את מדברת שוגי?!" עלמה שאלה בכעס. "עלמה! את בת מים, תפסיקי להסתיר את זה!". עלמה השתתקה. כבר לא היה לה מה להסתיר, האמת נחשפה. "את רוצה שאני אסביר לך?" היא שאלה, ואני הנהנתי. היא אמרה: "לא פה. לא עכשיו." אני אמרתי: "עכשיו. עם כולם." רצתי בחזרה לספסל, וקראתי לבן, אורן, גבריאל ונרי. הם באו אחריי ואחרי עלמה לשביל האחורי בחצר בית הספר. עלמה הושיבה את כולנו בספסל בשביל. כולם הביטו בעלמה, חוץ מנרי, ולא ידעתי למה. עלמה התחילה לומר בגמגום: "א-אני... אממ... צריכה... לספר. מ-משהו." פרצתי על עלמה בכעס: "את עומדת לספר את זה?" עלמה השיבה: "אוקיי, אני פשוט אומר את זה: אני קסומה. יש לי כוחות מים, ואני יודעת את זה מאז גיל 11. זהו." נרי מלמלה: "כן, אני יודעת את זה." כולנו הבטנו בנרי בתדהמה, חוץ מאורן, שידע כבר, ואמר: "את בת חושך. את קוראת את העתיד הקרוב ויודעת מה אנשים חושבים."
נרי הנהנה. "זה למה אנחנו כל כך הפוכים! אני בן אור, את בת חושך." "גם לי יש כוחות!" צעק גבריאל. כולנו השתקנו אותו. נרי אמרה בהתנשאות: "מהפזיזות שלך אפשר להבין שאתה בן אדמה, בן, אתה בן אוויר, כמובן. ושוגי, את בת אש. זה שקוף". כולנו צחקנו, ואני בכיתי מאושר. הייתי מבולבלת, ושמחה, ולא הבנתי מה קורה. אבל זו הייתה הפתיחה. הפתיחה למשהו ענק.