היא והעיניים האפורות-פאנפיק דרמיוני

חיוך

מולי וויזלי בדיוק אספה את שני ילדיה האחרונים שהולכים ללמוד בהוגוורטס.

היא לא ציפתה שהיום שילדיה הקטנים מסיימים את הוגוורטס יגיע כל כך מהר, אבל הוא נראה קרוב מתמיד.

"הרמיוני פה! אני הולכת להגיד לה שלום!" שאלה ג'יני.

"אמא גם אני הולך טוב?"

"אבל רון לא להשתולל, בסדר?"

"אמא אני ילד גדול כבר! אני בן 17 וחצי וג'יני בת 16 וחצי, אל תדאגי לנו כל כך."

כן, זה הגיע מהר מידי.

"הרמיוני! התגעגעתי כל כך!"

"גם אני, ג'יני!"

רון ניגש לחבק את הרמיוני, אבל היא נמנעה ממנו.

"רונלד וויזלי!

מה,

נראה לך,

שעשית,

כשלקחת,

את הארי,

לשחק,

בחנות,

של ג'ורג' ופרד?!"

אמרה בכעס תוך כדי שהיא מכה אותו בזרוע.

היא כל כך כעסה כשהיא שמעה שרון לקח את הארי ושיחק במלאי הזיקוקים המסוכנים בחנות של התאומים.

"זאת לא אשמתי! הם אירגנו לי את זה מראש אני בטוח!"

הרמיוני רק חייכה וצחקה וחיבקה את רון. היא התגעגעה לטיפש הזה. אבל היא ידעה שמה שהרגישה אליו בעבר לא יחזור שוב.

"איפה הארי?"

"הוא אמור להגיע עוד דקה נראה לי"

ובדיוק הוא הופיע מאחוריהם.

"הארי!"

הרמיוני קפצה עליו בחיבוק.

"כל כך דאגתי כששמעתי שפוצצתם את המחסן של ג'ורג' ופרד! מה עבר לכם בראש?!"

"טוב, אנחנו בערך פוצצנו, אבל מסתבר שאלה זיקוקים שכל נזק שהם עושים זה מתקן את עצמו. וסתם אם לא ידעת, התאומים תכננו את זה."

"ברור ברור, ידעתי."

כן, היא לא ידעה.

הרכבת הגיעה, והיא נפרדה מהוריה.

"תשמרי על עצמך הרמיוני. ובבקשה אל תיכנסי לצרות כמו פעם אוקי?"

"אוקי אמא. אל תשכחי שוולדמורט מת כבר, אוקיי?"

היא צחקה לאימה והתקדמה לרכבת.

"תגידו יש בכלל תא פנוי ברכבת הזאת?"

"תירגע רונלד. לידיעתך, לא כל הוגוורטס חזרו לשנת ההשלמה."

"אני יודע הרמיוני, אבל אנחנו לא יכולים לבלות את הנסיעה הזאת באמצע הקרון נכון?"