היא והעיניים האפורות-פאנפיק דרמיוני

לילה טוב?

הרמיוני התגעגעה לתחושה החמה בטירה.

היום היא הייתה מוארת במיוחד.

לפידי אש הוצבו בכל פינה, מחממים את המקום ומאירים כמה שיותר.

"אתם לא שמחים לחזור לפה שוב?"

"ברור רון", הארי הפנה את מבטו אליו.

"מן הסתם כיף סוף סוף אחרי כמעט שנתיים לחזור למקום כשהוא כמו פעם ולא מלא במתים ומלחמות."

פניו של הארי נפלו. הוא נזכר ברמוס. ועל הדרך גם בסיריוס.

"הארי... רמוס שומר עליך מלמעלה, בדיוק כמו סיריוס וההורים שלך, ואני בטוחה שגם דמבלדור."

"אני יודע הרמיוני פשוט... זה מוזר לי שהם כבר לא פה."

"הוריך? אבל לא הכרת אותם"

"רונלד!"

"לא לא הרמיוני זה בסדר. האמת שהתכוונתי לרמוס וסיריוס."

הרמיוני רק הסתכלה עליו במבט מנחם והארי החזיר לך מבט של 'זה בסדר'.

תמיד זה בסדר.

אצלו הכל רק בסדר.

אפילו כשג'יני איתו הוא לא מסוגל להגיד 'אני מאושר איתה' או 'טוב לי בחיים' או 'החיים יפים'.

מצד שני, גם הרמיוני ורון לא בדיוק אמרו איך הם באמת מרגישים בכללי.

רון אולי רק כשהיה מושפע מהשיקוי אהבה הזה בשנה השישית.

בשנים האחרונות לא בדיוק היה להם זמן לחשוב על אם טוב להם או לא. הם תמקדו בעיקר בלהציל את העולם.

האמת, רוב חייהם הם עסקו בלהציל את העולם.

כמובן שבין לבין למדו, התאהבו, אבל בעיקר ניסו להציל את העולם.

האולם היה מלא מתמיד, בתלמידי שנה ראשונה בעיקר.

הם לא למדו פה בזמן המלחמה, אז באו בהמונים השנה.

הטקס המשעמם של מצנפת המיון עבר מהר. התווספו כמו תמיד מלא ילדים לגריפינדור, קצת פחות לסלית'רין, והשאר מונו להפלפאף או רייבנקלו.

בארוחה הרמיוני לא הצליחה להכניס דבר לפה שלה.

היא צפתה בהארי ורון זוללים כאילו לא אכלו שנה, והרגישה שתחושת הבחילה עולה לה.

"אני חושבת שאלך לישון מוקדם היום."

"למה?"

"רונלד בשם מרלין. אתה לא יכול לגמור לאכול ואחר כך לדבר? ואני לא מרגישה כל כך טוב."

היא יצאה מהאולם והתקדמה לחדר המדריכים.

___________________________________________

"דראקו בחייך, תאכל משהו קטן לפחות."

"בלייז עזוב, אין לי תיאבון."