היא והעיניים האפורות-פאנפיק דרמיוני

השתיקה המפורסמת

מה היא עשתה לא בסדר?

דראקו היה צריך להבין שהיא הייתה עצבנית.

למה הוא שוב מתנהג אליה ככה?

היא באמת הייתה אנוכית ככה אליו?

אולי...

אולי היא הייתה צריכה לדבר איתו על מה שקרה ביניהם...?

זה לא חשוב כבר.

הוא כועס עליה.

הוא לא אוהב אותה יותר.

הוא לא חושב עליה.

היא שוב חזרה להיות בשבילו גריינג'ר הבוצדמית המטונפת. נכון?

זה אומר שהפוץ המגעיל והנפוח חזר.

הידד.

*****

השמש החמה והמעצבנת נחתה על הפנים של דראקו.

הוא נשבע שהוא סגר את הוילון בצד שלו הפעם. למה הוא היה פתוח?

הרמיוני לא הייתה לידו. היא כבר יצאה?

הוא נזכר במה שקרה אתמול.

הא כן, הוא קרא לה בוצדמית. שוב. כי היא לא מעריכה אותו בכלל. אז יש לו סיבה מספיק טובה.

נכון?

'למה אני מטריד את עצמי במחשבות טיפשיות כאלה...?'

הוא קם מהמיטה והלך להתקלח ולהתלבש, שוכח את כל מה שעבר לו בראש.

"דראקו!"

הוא הסתובב ומאחוריו נגלתה פנסי. נהדר.

"מה קרה פנסי?"

"למה אתה מסתובב פה כל כך מוקדם?"

"למה את מסתובבת כל כך מוקדם?"

"שמעתי רעש וראיתי אותך עוזב את המועדון."

"אני לא עייף. אני יכול ללכת לאכול?"

"בלעדיי?"

"את יכולה לבוא גם אם את כל כך רוצה."

"אבל אני עייפה מדי."

"אז לכי לישון. אף אחד לא מכריח אותך."

פנסי חייכה ונשקה לדראקו בלחי, ואחרי שהלכה, דראקו מחק בגועל את הנשיקה מלחיו.

הוא היה עייף מידי מכדי לחשוב על משהו אחר חוץ מקפה טוב וכריך.

דראקו התקדם לאולם הגדול, מצפה לא לראות שם אף אחד מלבד כמה ילדים בודדים, אך הופתע.

היא הייתה שם.

היא ישבה בשולחן גריפינדור, כשביד אחת שלה כוס קפה, וביד השנייה ספר עבה.

השיער שלה היה עוד פרוע מעט, כנראה לא היה לה הכוח לסדר אותו.