היא והעיניים האפורות-פאנפיק דרמיוני

הזיכרון נעלם

בבוקר הרמיוני קמה עם הרגשה טובה.

היא כל כך שמחה שסוף סוף מישהו יודע על מה שקורה עם דראקו. היא הרגישה מצויין בכך שסיפרה להארי.

אבל בקשר לרון, טוב...קצת פחות...

מעצבן אותה שכל פעם רון מתחיל לריב איתה, שיתבגר כבר!
כמו שהארי אמר, טוב לה עם דראקו ואף אחד לא יפריע לה!

הרמיוני ירדה לחדר האוכל למטה מוקדם, כרגיל.
כשהתיישבה בשולחן גריפינדור הרמיוני שמה לב לנער בלונדיני בשולחן סלית'רן.
הרמיוני חייכה אליו ונופפה לו לשלום,

אבל הוא רק השיב לה מבט מלא בגועל ותיעוב.

מה קורה לו?

חשבה לעצמה הרמיוני.

טוב...אולי בוקר רע...

השיבה לעצמה.

היא קיוותה שזו התשובה לשאלתה.

דראקו יצא מהחדר אוכל מבלי לשים לב אפילו להרמיוני, בלי לחייך אליה, בלי לבוא אליה, כלום.

הרמיוני הרגישה שמשהו מוזר מתרחש..

הרמיוני יצאה אחריו.

"דראקו!"

"איך קראת לי, גריינג'ר?" אמר דראקו בקול ארסי.

"גריינג'ר?" הרמיוני נפגעה מהארסיות שבקולו.

"מה את רוצה בוצדמית?!"

"בוצדמית?! דראקו, מה עובר עליך?"

"אל תקראי לי דראקו, בוצדמית מטונפת!" התעצבן דראקו. "מי את חושבת שאת?"

"הכל טוב?"

"כן, איך אצלך?"

"אני שמחה שאתה שואל -"

"זה לא באמת אכפת לי!"

"דראקו, תפסיק. מה עובר עלייך?"

"את שוב קוראת לי דראקו. אם עוד פעם תעזי אני לא יודע מה אני אעשה לך!". הרמיוני נזכרה בפעם ההיא שאמר לה בדיוק את אותו הדבר כשהיא גלגלה עיניים.

"אתה צוחק עליי, נכון? זאת בדיחה. תגיד לי שזאת בדיחה!"

"עופי מפה כבר! את לא ראויה לדבר איתי בכלל!" צעק דראקו והסתובב לאחור

"דראקו מאלפוי!"

הצעקה של הרמיוני הידהדה בכל המסדרון, אבל חוץ משניהם אף אחד לא היה, כולם ישנו.

"פטריפיקוס טוטאלוס!"

דראקו צפה בהרמיוני מתקשחת. באיטיות הוא פסע אלייה, רואה דמעות צצות בעיניה.

הרמיוני הביטה בו בחוסר הבנה, כעס ועצב.

הבעתו הייתה מלאת שנאה טהורה.

"אני מזהיר אותך, בוצדמית. התרחקי ממני."

היא רצתה רק להיפטר מהלחש הזה ולסטור לו בפנים,

כמו שעשתה אז, בשנה השלישית.

אבל לא הצליחה להשתחרר.