היא והעיניים האפורות-פאנפיק דרמיוני

זה נגמר?

דראקו ניסה להבין, שאם הוא אמר שמישהו מחכה לו שם, זה אומר שאביו כבר אסף תומכים?

"תבוא אחריי"

דראקו עקב אחר הצעדים של לוציוס.

לאחר כמה דקות הם הגיעו לבית גבוה קומה, ורחב.

לוציוס בכלל לא דפק על הדלת, אלא ישר נכנס.

היה שקט בבית. דראקו חשב לרגע שאולי אף אחד בבית. אבל הוא טעה.

כשהגיעו לסלון, הם ראו אדם מבוגר יושב והרבה ניירות ומעטפות מסביבו. הרעש היחיד היה של העט שלו.

לרגע, הוא חדל מלכתוב והרים את מבטו מן הדף.

"אה. לוציוס...והבן. מה אתם עושים פה?"

מהבעת הבלבול של פניו של הזקן דראקו הבין שהוא לא תומך באבא שלו. כנראה, אבא שלו בא רק כדי להרוג אותו.

לוציוס לא ענה לשאלתו של הזקן. רק חייך חיוך קר ומריר.

"לוציוס, אני די עסוק פה. אתה יכול לבוא אחר כך?"

אבל לוציוס עדיין המשיך לחייך חיוך מריר.

"אבא...אולי נחזור מאוחר יותר?"

דראקו אמר "מאוחר יותר", אבל בעצם התכוון ל"לא לחזור לפה לעולם".

"אבא..."

התוכנית שלו, לעצור את אבא שלו ולסייע לקורבן - תוכנית מפגרת! מה הוא חשב לעצמו?

דראקו היה בטוח שהרמיוני הייתה עוזרת לו בתכנון תוכנית טובה הרבה יותר.

"לוציוס, אתה לא יכול לדחות את זה?"

הפעם, לראשונה, לוציוס הנהן בראשו לשלילה. אבל עדיין חייך את אותו חיוך מריר.

"אבדה קדברה!" הקללה יצאה בשאגה מפיו של לוציוס.

האדם הזקן נפל על הרצפה.

דראקו לא האמין שלא עצר זאת.

הוא לא האמין שהוא שותף לרצח. מה כל החברים שלו יגידו עליו? מה הרמיוני תגיד עליו?

"הורקרוקס ראשון"

הכריז לוציוס בהבעת ניצחון.

"אני לא מוכן לקחת בזה חלק, אבא"

פלט דראקו לפני שהספיק לעצור את עצמו.

"מה אמרת?" נדהם לוציוס. "אתה לא עוזב אותי עכשיו. אסור לך. אם אני אתפס, אני אסגיר גם אותך!"

"לא! אני לא משתתף בזה יותר! אני לא עשיתי כלום. אני אסביר את זה להם אם תסגיר אותי!"

"אתה מפחד...אני יודע." חזר ללוציוס שוב אותו חיוך מריר. "יש אנשים שמפחדים להרוג. ויש את אלה שלא מפחדים. ואלה שלא מפחדים, הם שולטים בעולם"