רולפליי/Roleplay

דוגמא

העיניים שלו בוחנות אותי בביקורת. מבטו גולש על פניי האטומות, מתעכב מעט על עיני המוזרות. ממשיך לרדת אל גופי המחוטב, סוקר כל שריר המשתרג על זרועותיי.
אני יודעת שבהטיית ראש קטנה הוא יוכל לקחת אותי מפה. במילה יחידה אני אוכל לצאת החוצה ולנשום אוויר צח. חיוך אחד קטן יוכל לאפשר לי להשתחרר מהמקום בו ביליתי את שמונה שנותיי האחרונות.
תכף תשע. שבוע הבא זה יהיה תשע.
מוזר מידי, זה נראה כאילו עוד אתמול הייתי ילדה. כאילו אתמול התכווצתי בתאי והתחננתי שיעזבו אותי בשקט.
אני שונאת להיזכר.
שונאת להיזכר בילדה השבירה שהייתי, בלילות שבכיתי, במעשים שעשיתי.
אני כמעט מפספסת מבט קצר רוח מלוריאן, הנהון קל ואני שולפת את חרבי, נעמדת בתנוחת קרב.
אחד מחייליו של המלך מתקדם לעברי, אוחז גם הוא בנשקו.
אני כמעט מחייכת, באווחה יחידה אני מעיפה את הנשק מידו, בעיטה, תנופה, סיבוב והנפה והוא שוכב כבר על הרצפה מבועת. אני מצמידה את להב חרבי לעורו, מרגישה את העורק הפועם בצווארו.
עיניי נשלחות אוטומטית אל לוריאן, מחכות לפקודה. אך היא באה מהכיוון השני, "עצרי" -קולו של המלך שקט וקר. אני לא נעה, עיניי עדיין נעוצות בלוריאן, כמהות למוצא פיו.
הוא מהנהן ואני נסוגה אחורנית, כורעת ומשפילה את ראשי, חרבי עדיין אחוזה בידי.
"היא נאמנה לך יותר מלי", קולו של המלך מתקשח באחת. אני יודעת שלוריאן מחייך בלי להעיף מבט, קולו מרוצה, "כיצד אדע שלא תפנה אותה כנגדי בסוף? ככה שומרים על כוח, סטפן".
אני מסתכלת בזוית עיני לראות את תגובתו של המלך, לא כולם יכולים להרשות לעצמם לקרוא לו בשמו הפרטי. אך הוא מהנהן וצוחק.
"אני אקח אותה" מפטיר בשעשוע.
לוריאן מחייך גם הוא ושניהם נפנים אל משרדו.
אני מרימה את ראשי רק כשהם עוזבים את החדר, מזדקפת באחת. ההרגשה מוזרה, יש לי אדון חדש, והכל קורה מוקדם מין הצפוי. לא שזה משנה, אני אנהג כמו שתמיד נהגתי, כמו שמצופה ממני לנהוג.
כשעה לאחר מכן אני מקבלת מדים חדשים ומפוארים, חלק עליון משוריין שמכסה את חזי וכתפיי, ומכנסיים ארוכים צמודים. בסט שולטים הצבעים שחור וזהב, צבעי המלוכה. אני מובלת אל אולם הנדרים, מעולם לא הייתי שם קודם. הוא פשוט מכפי שדימיינתי. האולם עגול ותקרתו מקומרת, דוגמא מורכבת מכסה אותה. חיילי המלך מוצבים ליד הקיר ובמרכז החדר ניצבים המלך ולוריאן. אני מתקרבת בשתיקה, מנסה להסוות כל רגש שעובר בי, אני כורעת שוב לרגלי לוריאן מחכה לציווי לקום. ואכן הוא לא מאחר לבוא, "קומי" הוא מפטיר בפשטות ואני נעמדת באחת, עיניו נעוצות בי בסיפוק.
"זה האדון החדש שלך, המלך סטפן השני לבית ריאגון" קולו של לוריאן קשוח ורשמי.
אני מסבה את גופי וכורעת, הפעם מול המלך. מרכינה את ראשי בכבוד.
"אני נשבעת לשרת אותך באש ובמים בחולי ובייסורים, בעוני ובעושר, בים וביבשה, בטוב וברע.
אני נודרת למלא את פקודותיך בלא היסוס. לשרת אותך כיצד שתבחר. הנני שלך מעכשיו ולתמיד"
קולי אטום בעודי כורכת את הכבלים האחרונים על החופש שמעלם לא היה לי.
מעניין כמה הוא שילם עליי. על בוגר ממוצע ממסדר ירח הדם משלמים כשלוש מיליון מטבעות זהב, סכום שרק המלכים הגדולים יכולים להרשות לעצמם לבזבז.
אבל אני לא בוגרת ממוצעת. אני עוד לא בוגרת בכלל.
הכשרתינו נמשכת כעשר שנים. אני השלמתי תשע. אם היה מדובר בכל אחד אחר זה היה מוריד מערכו, אבל לא ממני. הם היו מנצלים כל טיפה שהם היו יכולים לדרוש עליי וזה הרבה יותר מחמש מיליון מטבעות זהב. אולי אפילו יותר מעשר.
אז למלך דחוף לרכוש אותי. דווקא עכשיו.
מצחי מתקמט בעודי מנסה לחשוב איזה בעיה כבר יכלה לצוץ בממלכה, בפעם האחרונה ששהיתי בה הייתי בת פחות משמונה.
מילים מעורפלות נשמעות מסביבי ואני נמשכת לעמידה, חייל אחד תופס בזרועי ועונד על ידי צמיד זהב.
לא.
אזיק זהב. החפץ צמוד לעורי מכדי שיהיה צמיד, עבה ורחב, הוא חסר כל קישוט למעט סמל המלוכה.
אזיק נוסף מוצמד ליד השנייה. עיניי בוחנות אותם באדישות, כבר שמו על ידיי כבלים יותר גרועים.