נ ו ב מ ב ר 8 9 9 1
ש י ש ה ח ו ד ש י ם ל א ח ר ה ק ר ב
ב ה ו ג ו ו ר ט ס
א י ז ו ב ל
ההחלמה לא עברה חלק; איזובל למדה את זה בדרך הקשה.
יום טוב יכול לעקוב אחרי יום רע, ויום רע יכול לעקוב אחרי יום טוב. לפעמים היו לה כמה ימים טובים, לפעמים שבוע שלם הרגישה אומללה.
היום היה יום טוב. ובכן - היא חשדה שהסטנדרטים שלה ירדו ל"טוב", בהתחשב בכך שמעולם לא הרגישה שמחה או התרגשות מיוחדת - או מה שזה היה מה שהפך את היום ליום טוב. אבל היא הייתה מחוץ למיטה, ישבה בגן זמן מה, ועכשיו הרגישה מספיק רעבה לאכול פרוסת טוסט. זה היה מספיק טוב.
כרגע הייתה בבית לבדה כשאמה יצאה לעשות את הקניות השבועיות שלהן. היה סופרמרקט קטן בפינת הכפר המוגלגי הקרוב ביותר, מרחק עשרים דקות הליכה משם. איזובל ואמה התחלפו בכל פעם לעשות את הקניות, לאחר שהחליטו שהליכה משותפת תמשוך יותר מדי תשומת לב. בדרך כלל היא שנאה, שנאה כשמגיע תור אמה ללכת והיא נאלצת להישאר בבית לבד, אבל היום הרגישה... רגועה, בנוכחות עצמה. לא קופצנית, לא מודאגת משוב אמה. היום היא הסתדרה.
הן התגוררו בבית הזה כבר חצי שנה, לאחר שעברו לכאן לאחר הקרב. אמה קיוותה כי אופן בניית הבית - באזור מבודד, מוקף עצים - פירושו ששכניהן המוגלגים החדשים לא ישימו לב אליהן הרבה. קהילת הקוסמים הייתה צריכה להתרחק ממוגלגים כדי לשמור על בטיחות ויציבות הדברים; כך היו הדברים. למרבה הצער, המוגלגים נראו סקרנים ביסודם, והן עד מהרה קיבלו שאלות על עבודתן, חייהן, היעדר מכונית בחניה שלהן. איזובל ציפתה שהמוגלגים כנראה ראו בהן חוצפניות למדי, משום שהן התחמקו מכל שאלות כאלה. היא ואמה שמרו על עצמן, כמעט ולא עזבו את בית הכפר הקטן.
היא ידעה שכך עדיף, אבל היא חשה בודדה יותר ויותר. היא ראתה כמה מוגלגים בגיל שלה בביקורים המעטים בכפר, ורצתה מאוד להתיידד איתם. זה לא יהיה כמו להחזיר את חבריה הוותיקים, אבל יהיה לה עם מי לדבר.
הכאב הפיזי שפקד אותה בחודשים הראשונים דעך מעט. זה היה נורא - כאב ראש ושרירים כואבים - אבל זה לפחות הסחת דעת ממשקל האובדן העצום שנשאר אצלה כל הזמן. עם כל מה שעשתה, ליבה כאב לדברים שנעלמו; הדברים שהיו פעם כל כך פשוטים.
היא לא ראתה את חבריה מאז הקרב. אולי זה היה הגרוע מכל. לא להיות מסוגל לראות אותם, לדבר איתם, לחבק אותם. לבכות איתם.
לא להצליח לחבק את ג'יני. אולי זה היה החלק הגרוע ביותר; בידיעה כמה גם החברים שלה הפסידו. פרד. טונקס. לופין. פניהם הסתובבו בסיוטיה כמו דיוקנאות, מונצחים במוחה. לעולם מזדקנים. לעתים קרובות היא תהיה אם הרמיוני הצליחה לאתר את הוריה. מה אם היא לעולם לא הייתה?
או שאולי החלקים הגרועים ביותר היו החלקים שאיזובל לא זכרה. הטשטוש במוחה, כשניסתה לחשוב לאחור רחוק מדי, או יותר מדי זמן. גושי ענק של חייה, חסרים ממוחה. אולי היו דברים גרועים יותר, עדיין, והיא לא הצליחה לזכור אותם.
אולי החלק הגרוע ביותר היה אי היכולת לזכור את הדברים האלה.
מדי יום היא הסתובבה בבית הכפרי כששמיכה כרוכה סביב כתפיה, מנסה לחבר את זיכרונותיה. היא קיוותה שזיכרון של משהו - כל דבר - עשוי להפוך את כל זה לכואב פחות. אמה הייתה מרפאה, מה שאומר שאיזובל הייתה ברת מזל: לאיזבל היה טוב. פירוש הדבר שמישהו אחר שבמצב הזה, שלא זכה לעזרה מקצועית, יסבול מכאב רב יותר. אבל התחושה המוחצת שמשהו חסר עקבה אחרי איזובל מחדר לחדר, ולעולם לא עזבה.
התחושה המוחצת מכל הדברים שהיא לא זוכרת, אחד מהם היה פעם מאוד חשוב.
השנים הראשונות שלה בהוגוורטס נראו ברורות מספיק, בהתחשב בכך שהייתה כל כך צעירה אז. השנים האחרונות היו, באופן לא אינטואיטיבי, המטורללות ביותר. היא זכרה את צבא דמבלדור, ובילתה בשנה השישית בבית לאחר שאביה נפטר, ואכלה ארוחות בחדר המשותף בשנה השביעית, ועומדת מול האחים קארו. במצבה היו תמונות מטושטשות ברגעים המשעממים יותר: להתלבש במעונות עם הרמיוני, לאכול ארוחת בוקר ליד שולחן גריפינדור. היא קיוותה שהשאר יזלוג לאט לאט ככל שיעבור הזמן, חתיכה אחר חתיכה עד שייווצרו שוב שלם. אבל שום דבר חדש לא חזר אליה. וראשה כאב אם הייתה חושבת על זה יותר מדי זמן.
היא זכרה את הקרב בהוגוורטס. חלקים ממנו; מהבהבים. החלקים האלה רדפו אותה כל הזמן, במיוחד בלילה. דמעות, גופות, צרחות. האור הירוק הזה. זה מעולם לא עזב אותה. היא ברחה מהמוות בעור שיניה; הרגישה שזה בא והולך. יכולה עדיין להרגיש את זה, אורב מעבר לכתפה כשהיא מורחת ריבה על הטוסט שלה.
היא רעדה. היא רצתה שאמה תחזור הביתה עכשיו.
היא לקחה את ארוחת הבוקר לסלון ורעה ברך על הספה כדי שתוכל לצפות בחניה.
משהו היה חסר. בטשטוש הגדול של הדברים שהיא ידעה פעם, היה משהו חשוב, היא הייתה בטוחה בכך. כשהמוות עבר חלוף - החליט לעזוב אותה, לזמן מה - זה לקח משהו איתו. זה גנב משהו ממנה.
היא ידעה שזה נשמע מטורף, אבל חשבה שאולי איבדה חלק מעצמה אחרי הקרב.
מה שהיא לא ידעה זה שמאתיים ועשרים ושלושה מטרים דרומית מזרחית למקום בו ישבה, דראקו מאלפוי בהה בתקרת דירתו עם מיטה אחת וחשב בדיוק אותו הדבר.
~~~~~~~
אל תשכחו להצביע אם אהבתם את הפרק ♡
YOU ARE READING
Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2
Fanficאהובתי היקרה ביותר, ~ ~החלק השני ל'דראקו היקר,' (חלק 1 בפרופיל שלי) ~לא סיפור שלי אני רק תרגמתי אותו. ~כל הזכויות על הסיפור שמורות ל- @malfoyuh
