בסוף הפרק רשמתי הודעה חשובה בנוגע לסיפור, אשמח אם תקראו אותו שניה לאחר שתסיימו לקרוא את הפרק.
קריאה נעימה❤️
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
נקודת מבט כללית:
אשמה. זה כל מה שנראה שהארי הרגיש כל היום. הארי הלך לבית הספר עם ליאם ונייל בידיעה שהוא נוגד את דבריהם, והוא אפילו לא הוכיח את הנקודה שניסה להעלות, הוא הוכיח שהוא טועה. כל מה שהוא יכול לחשוב עליו זה מה שקרה אתמול בלילה, ובכן מה שהוא יכול היה לזכור - והבוקר.
~פלאשבק (נקודת מבט הארי)~
נכנסתי למסיבה, וזה לא מה שציפיתי, שום מוסיקה נלהבת או אורות או אנשים הטוחנים אחד על השני. אני לובש את אחת השמלות הכי אהובות עליי ומרגיש יפה. אני לא מכיר אף אחד פה אז פשוט הלכתי למטבח להביא משהו לשתות. אני מקווה שזה יגביר את הביטחון שלי כדי שאוכל לדבר עם אנשים. יש כאן קבוצה של חבר'ה אבל מה שלא יהיה זו מסיבה שאמורה לקרות, נכון? אני לא יודע. כשלקחתי לעצמי כוס, אחד הבחורים ניגש אלי. מאוד מאיים. ומשונה. פשוט המשכתי במבוכה, עד שהוא דיבר. ״צריך עזרה שם יפייפה?״ אמר הילד המוזר. ״לא אני לא צריך עזרה אני יכול למזוג את המשקה שלי.״ אמרתי, מנסה להיראות בטוחה, מנסה לדאוג לעצמי. הוא הוציא את הכוס מידי ואמר, ״שטויות תן לי לעזור לתינוק, אני אכין לך את המשקה הכי טוב שהיה לך אי פעם.״ באמת שלא ידעתי מה לעשות אז פשוט נתתי לו להכין את המשקה שלי ולשתוק. הוא הסתובב והכין את המשקה שלי וכשהוא החזיר לי את הכוס שלי הוא נתן לי קריצה וחיוך זדוני. שתיתי את המשקה, שהיה מפתיע לטובה, אז שתיתי את כולו. אחרי זה אני כבר לא זוכר כלום. התעוררתי במיטה מוזרה שום דבר מלבד התחתונים שלי לצד גוף לא מוכר. לקח לי שנייה להבין באמת איפה אני ומה קרה אבל כשראיתי את בגדי ברצפה ליד מעיל עור שחור ומכנסי ג'ינס שחורים קרועים, ידעתי בדיוק מה קרה. קמתי, לבשתי את השמלה והלכתי הביתה. כשחזרתי הביתה פרצתי בבכי בזמן שלבשתי את בגדי, פשוט לא יכולתי להחזיק אותם יותר. לא מתחשק לי ללבוש חצאית היום, אז פשוט אלבש את גופייה עם קשתות קשת וג'ינס מותניים, קרועים, שטופים, והלכתי להיפגש עם חברים.
~הווה (עדיין נקודת מבט הארי)~
הייתי שקט מאוד בדרך לבית הספר, ליאם ונייל שמו לב, אבל הצלחתי לומר את זה כאילו הייתי פשוט עייף וזה לא בדיוק שקר. כשהגענו לבניין המאיים מאוד שמחתי מאוד שלואי לא נראה שם, כנראה דפוק מדי בשביל להראות..
_ _ _ _ _
בית הספר היה רגיל, משעמם, מורים נשמעים מזמזמים שוב ושוב, שום דבר מרגש או מעניין לא קרה עד ארוחת הצהריים. אני לא אוכל ארוחת צהריים עם אף אחד מחברי, אז אני צריך לשבת לבד. כשהייתי בתור הצהריים שמעתי כמה אנשים מדברים על המסיבה. נשימתי הפכה למהירה, התחלתי לקבל כאב ראש, לא יכולתי להתמקד בשום דבר, הראייה שלי התחילה להיטשטש כשעיניי התמלאו דמעות. נשמתי בצורה כל כך לא אחידה, כל כך מהר הבטן התחילה לכאוב. רצתי כמה שיותר מהר לשירותים ונעלתי את עצמי בתוך התא והחלקתי את גופי על הדלת ונשברתי בכיתי וראשי היה מטושטש לא הצלחתי להבין שום דבר, זה היה כאילו המוח שלי היה ערום ולא עובד. ואז התעלפתי.
_ _ _ _ _
לאט לאט פקחתי את עיניי לראות שהייתי בחזרה במיטה שלי, ומישהו הלביש אותי בפיג'מה. זה היה די נחמד בעצם, הייתי בחולצה הצהובה הרגילה שלי ובמכנסיים הצהובים הרכים שלי. הם היו כמעט קצרים מספיק כדי להיחשב למכנסי פיג׳מה. קמתי ויצאתי מחדרי, במורד המסדרון הקצר, ועליתי ברעידות במורד המדרגות השטיח. כשהגעתי לפינת האוכל מצאתי את אמא וג׳ם מדברות בלחישה מעל לכוס. ״היי.״ אמרתי בקול רם ככל שיכולתי, קול קצת צרוד מבכי. הן הסתכלו עליי המומות, אבל עיניהם התרככו מיד והם משכו אותי לחיבוק. כאשר הם סוף סוף נסגרו הם התחילו לשאול המון שאלות. ״מותק אתה בסדר מה שקרה הכל בסדר??״ היה הדבר הראשון שיכולתי לשמוע מאמא וג׳ם מדברות זו עם זו. ״היי זה בסדר אני בסדר, אבל אני לא ממש זוכר מה קרה.״ לא שיקרתי. ״אנחנו יכולים פשוט להשאיר את זה לבד בבקשה אני בסדר.״ הם נתנו מבט זו לזו אך הורידו אותו. אחרי זה הדברים חזרו לשיחה רגילה ומשפחתית רגילה, ג'מה הכינה ארוחת ערב, ואני בודק טעימה בזמן שהיא לא מסתכלת. אני אוהב את משפחתי. אני באמת אוהב, אוהב אותם עד מוות ואני מספר להם הכל, אבל לעולם לא אוכל לספר להם על המסיבה. אני מתבייש מכדי לומר משהו. זה בסדר למרות שהכל יהיה בסדר, זה יסתדר כמו תמיד.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היי.
אז היום עלה הפרק הראשון עם נקודת מבט שהיא אינה כללית (נקודת המבט של הארי).
יש לי שבוע מאוד עמוס ואני אנסה להעלות כמה שיותר פרקים, אז אם אתם רואים שאני לא מעלה זה בגלל שאני לא הספקתי לסיים לכתוב את הפרק (לתרגם אבל צריך גם לכתוב) או בגלל שאין לי זמן להעלות אותו.
אז רוב הסיכויים שאני יעלה כמה פרקים ביום כדי שלא יקרה מצב שבאחד הימים אני לא העלה אז אני מעלה את הפרק של אותו יום ביום אחר.
מאוד אשמח אם תביעו את דעתכם על הסיפור או בכללי על הכתיבה.
סורי על החפירה, מקווה שנהנתם מהפרק❤️.
YOU ARE READING
Cigarettes and sunflowers
Подростковая литератураהיי👋 אז זה סיפור שמאוד אהבתי על לארי אז החלטתי לתרגם אותו למתקשים מבנינו (כמוני). מקווה שגם אתם תאהבו אותו. אז קריאה נעימה❤️
