חמש עשרה וחצי

אור דק וראשון של בוקר,קצת אפרורי.אני פוקחת עיניים ומביטה בחדר שלי.חדר ממוצע של נערה ממוצעת כמוני.אני לובשת חולצה ירוקה ומעליה מעיל דמוי עור חום,מכנסי פוטר ארוכות בצבע חאקי, משלשלת את רגליי אל מגפיים  חומות בהירות,ישנות למדי ורכות מאוד,מרופדות מבפנים בפרווה חמה,קולעת את שיערי החום  לצמה ושמה כובע צמר.שלג נושר מעץ האדר שמשתקף מחלון חדרי.חורף.ילדים משחקים בשלג,משליכים זה על זה כדורי שלג  ועושים מלאכי שלג.אני פותחת את הארון ולוקחת קשת חומה ואשפת חיצים,אני מושפעת מהמיתולוגיה היוונית,ולכן אני מפתחת תחביבים שונים בעקבות שעות הלימודים בבית הספר.הירי בחץ וקשת הוא דוגמא מוצלחת.זו השגרה שלי כל בוקר בחגים ובימי ראשון.אני יוצאת מהבית אל רחובותיה של ניו יורק.

אני גרה בצד ה"טבעי" של ניו יורק,בלי כל גורדי השחקים,החנויות והכבישים הצפופים,מה שבמיוחד שנוא עליי בניו יורק זה ריח הצחנה של הדלק,העשן השחור שבוקע ממפעלי התעשייה הרבים שממוקמים בה.

אני לוקחת תיק  ואורזת בו מפתח לבית,טלפון לשעת חירום,ערכה קטנה של עזרה ראשונה ליתר ביטחון,ליטר מים ותרמוס מלא בתה,קצת ממתקים וארבעה כריכים שהכנתי מבועד מועד וחבילת גפרורים.ההורים שלי ישנים.אני יודעת שהיציאה ליער אסורה ומסוכנת,אבל אני לא מקשיבה להורי ובכל זאת יוצאת,קצת לנשום אוויר רענן,להתאמן לבדי בחץ וקשת,להתבודד,ללא כל מבוגר מעצבן שיטיף לי מוסר.ללא כל הרעש והעומס שבבית שלי.די.אני רוצה קצת שקט מענייני היום ומשעורי בית מייגעים.

קוראים לי אליסון מוריס.אני בת חמש עשרה וחצי מניו יורק,אני גרה עם שני אחים,האחד בן 17 והשני בן 6.אני לקראת התיכון והלחץ גובר:שיעורי בית,מבחני קבלה למגמות,מבחנים וכמובן בעיות של גיל הטיפש-עשרה:הורים,אחים,מורים,בנים,חברות ומה לא.זוהי תקופת ההתבגרות הקיטשית והדביקית ביותר.איכס.אני שונה מאחרים,אף פעם לא היה לי חבר או שהתאהבתי במישהו.זה נראה לי מיותר.

אני רוצה לחזור לתקופת הילדות שבה הייתי ילדה קטנה ותמימה.הילדות בעיניי זה הדבר התקופה הכי טהורה  שקיימת.איך ילדים רוצים כבר לגדול ולהיות מבוגרים?

היער ריק מלבד העצים והחיות שגרות שם,אפשר לשמוע כל צליל,אפילו הכי קטן.התרחקתי מהילדים הרעשניים שמשחקים בשלג וכמעט פוצצו אותה בכדורי שלג שהכאיבו לי באזור הצוואר,אני נושמת לרווחה ואפילו אני מחייכת חיוך קטן.כאן אני מרגישה בבית.אני לוקחת חץ מאשפת החיצים שלי ויורה בעץ אלון שממוקם 10 מטר ממני.אני מתקרבת אל העץ ובמשיכה אחת החץ משתחרר.

אני הולכת תוך כדי שאני מפצחת עלים יבשים ופתיתי שלג פריכים,עם הקשת ביד.מדי פעם אני יורה באצטרובלים ומלקטת קצת גרגירי יער סגולים בדרכים,שאני יודעת שהם לא רעילים.הם מתפצחים בפה וטעמם מתוק-חמצמץ.

"מממ...טעים" אני ממלמלת לעצמי.אני לוקחת  מהאוכמניות  ושמה אותם בשקית.הם יהיו טובים לעוגות גבינה ושוקולד.