היא והעיניים האפורות-פאנפיק דרמיוני

איפה הם?

הספר הישן והמאובק היה עוד פתוח אבל הרמיוני נאלצה להפוך כמה דפים בשביל למצוא נקודות שחורות.

כשמצאה אחת מהם, היא לא היססה וקפצה ישר אל תוך הספר.

היא הגיעה למקום שנראה כמו יער משונה כזה.

היא ראתה שביל מוקף בעצים גבוהים ובסלעים.

'כנראה היא מוביל אליהם' חשבה לעצמה והתחילה לרוץ בו.

משום מה המקום היה לה כל כך מוכר. כאילו היא ביקרה פה פעם פעמים רבות.

אך היא לא הצליחה להיזכר מתי היא הייתה שם.

באמצע השביל היא ראתה בור וניסתה לקפוץ מעליו. אבל היא לא הצליחה.

היא נפלה לתוך הבור על הגב.

אך היא לא נתנה לכאב לעצור אותה.

הלב שלה פעם בחוזקה.

כשקמה, היה שמה לב שהיא נפלה לתוך מערה חשוכה.

היא הדליקה את השרביט שלה ושוב רצה.

היא רצה ורצה ורצה, עד שראתה את קצה המנהרה.

וברגע שיצאה היא הגיעה לטירה גבוהה ורחבה.

'יופי! הוא בטח מתחבא שם!'

שמחה הרמיוני בתוכה.
___________________________________________

"היא רצינית?!"

"מה? מה קרה?" רון נכנס לחדר.

"לא זאת...זאת רק אממ... ג'יני..."

"אל תדאג חבר. ככה זה בנות. מה היא עשתה לך?"

"לא...כלום. באמת שלא"

"טוב...תגיד, שמעת מהרמיוני לאחרונה?"

"כן. אבל היא לא יכולה לדבר עכשיו"

"למה?"

"לא יודע...היא לא סיפרה"

"אוקיי. תקשיב, גם אתה שמח כזה מאז שהיא ומאלפוי נפרדו?"

"אתה שמח?"

"כן. אני עדיין לא הורדתי את המחשבה שהוא שם לה שיקוי אהבה. כנראה מהחנות של פרד וג'ורג'. הם חייבים לשים לב ללקוחות שלהם!"

"אני לא חושב..."

"הארי! אתה לא מ - רון...אהממ היי..." נכנסה הרמיוני.

"הרמיוני? מה את עושה פה?" רון שאל. אבל הרמיוני התעלמה ממנו לחלוטין.

"הארי, ראית את המכתב שלי?"

"את שלחת לו מכתב ולי לא?" אמר רון בתוקפנות אבל הרמיוני שוב התעלמה ממנו.

"ראית?"

"כן"

"יופי. אני צריכה עזרה ממך. ניפגש בצריף המצווח"

"טוב"

"מצויין. תודה" אמרה הרמיוני והלכה.

"מה בשם מרלין קרה כאן?!" צעק רון "אתם מתכתבים בלי להגיד לי?"

"לא. פשוט קרה איזה משהו והיא צריכה עזרה..."

"ואני לא יכול לעזור?"

"זה משהו ספציפי. רק אני עוזר לה"

"רק אתה?!"

"אהממ כן היא מכריחה אותי" הארי נזכר בתקרית עם צ'ו בשנה החמישית.

"אה...טוב. אני מקווה שהיא לא רוצה להתחיל ללמד אותך לסרוג כובעים וצעיפים לגמדוני הבית. זה נוראי"

"כן, טוב. רוצה לבקר את האגריד?"

"אוקיי"
___________________________________________

"תמשיך מפה לבד. אני צריך להיפגש עם הרמיוני"

"אוקיי. אתה תספר לי כל מה שהיא אומרת לך, נכון?"

"כן. ברור" אמר הארי למרות שהוא לא כל כך התכוון לזה.

אם הרמיוני ביקשה בכוונה פרטיות מרון הוא לא יהיה זה שיהרוס את זה.

כשרון עזב אותו, הארי התקדם לעבר הערבה המפליקה עם ענף קטן.

הארי מהר נגע באמצעות הענף בסיקוס הגזע ונכנס למנהרה שמובילה לצריף המצווח.

"הרמיוני?"

"הארי? זה אתה?" יצאה לקראתו הרמיוני.

"כן. מה רצית לספר לי?"

"בוא. תשב"

הארי התיישב וסרק את הצריף.

הכל נשאר אותו הדבר.

"תקשיב, הארי. במכתב כתבתי לך שיצאתי לחפש את דראקו ויכול להיות שאני אחזור עוד הרבה זמן או בכלל לא אחזור?"

"כן..." אמר הארי בעיניינות.

"אז בקיצור של מה שקרה אני נפלתי לתוך מנהרה שמובילה להוגוורטס. אז יכול להיות שהם מתחבאים בהוגוורטס."

"הם?"

"רגע, אז למה שלוציוס יעשה מפתח מעבר למקום שהוא נמצא בו?"

"לוציוס? מה הוא קשור - בהוגוורטס?! ידעתי ששני המאלפויים שיתפו פעולה!"

"הם לא. אבל תקשיב, צריכים לחפש אותם, להציל את דראקו, ולכלוא את לוציוס אחת ולתמיד. אז אני צריכה עזרה"

"בטח. במה לעזור?"

"אני צריכה לבדוק את האיזור של הוגוורטס. צריך להתחיל כמה שיותר מוקדם. אתה מבין?"

"כן"

"יופי. אה, ואתה יכול להעביר לי את מה שלמדתם היום? יש בטח מיליון ת'לפים שיעורים"

"כן. בטח. אבל בגלל 'לא היו כל כך תלמידים, כולם הבריזו, אז לא נתנו שיעורים"

"יופי. מזל"

הארי הופתע. הוא לא שמע את הרמיוני מדברת ככה אל השיעורי בית.

"מחר אני אתחיל לסרוק את האיזור של היער האסור ואתה תחליף אותי לפני בארוחת ערב. אוקיי?"

"כן. אבל מה עם רון? הוא ישים לב שמשהו לא בשורה"

"הו, נכון. אני כבר אחשוב על משהו...תודה שאתה עוזר. אני מעריכה את זה"

"בבקשה...את תמיד עזרת לי בשיעורים. עכשיו אני יכול להגיד לך תודה"

"הו, בבקשה" אמרה הרמיוני והאדימה כולה.

"בואי. צריך לצאת כבר..."