זאבה חצוייה

פרק 4

אמרו לי לשבת בשולחן שנראה שכל הילדים המשוגעים והשובבים יושבים שם. שבאתי לשבת ראיתי את מי שהייתי אמרוה לשבת לידו מניח שקית מים על המושב שלי. שהגעתי למקום שלי לקחתי את השקית וישר זרקתי על מי ששם לי את השקית וישבתי. כל הילדים שהיו בחדר אוכל התחילו לצחוק. התחלתי לאכול והאוכל של ג'וני היה באמת האוכל הכי טעים שאכלתי אי- פעם, טוב, חוץ ממאכל אחד שרק אמא שלי ידעה להכין.
אחרי הארוחה כירון אמר לי לבוא אחריו, הלכנו לבניין הגדול שהיה במחנה. "איך קוראים לך?" שאל "ריינה" עניתי "נעים מאוד להכיר אותך " אמר "אני מצטער על מה שקרה לך, מקווה שאת בסדר, ביקשו מימני לבדוק מי את כי אמרו לי שאת בת- זאב ואין לנו ייחסים טובים עם הזאבים" הוסיף "לי אמרו שאין לנו עם אף אחד מתיחות או יריבות" אמרתי "כנראה ששיקרו לך, את יכולה לספר לי בבקשה איך את פה ואיך נכנסת...?" שאל אותי "אמא שלי השאירה לי מכתב שהיה כתוב בו את הכתובת של המקום הזה וכתבה שכאן אני אמצא הסברים לגבי אבא שלי" עניתי לו, ראו בעיניים שלו שהבין מה קורה... "את מכירה מתולוגיות?" שאל, מה זה קשור? "ארטמיס, בלונה, דמטר, הקטה ופוסידון וכאלה...?"שאלתי "אמרת עכשיו שמות של אלים משתי המתולוגיות" ואז התחיל להסביר לי הכל ולסיפר לי על המסעות של החניכים, במיוחד המסע של השבעה וגם שתי המלחמות שהיו לפני שנה ושנתיים בערך. "אז במדורה נראה אולי מי אבא שלך" אמר לי אירי שהבנתי את העניין. רגע, אם אני חצוייה לפי מה שאומרים, חצי אלה חצי בת תמותה אז אני שליש בת תמותה שליש חצוייה ושליש זאבה....
"אני יכולה להיות פה רק פחות משבוע" אמרתי לכירון "אין בעיה, עד שתדעי מי אבא שלך את תשני בביתן הרמס ותאכלי איתם בשולחן שלהם" עידכן אותי, הנהנתי ויצאתי לבחוץ. התחלתי לשוטט במחנה, כעבור כמה דקות ראיתי את ויל והחבורה שלו מתקרבת אלי, שלחתי מבט כןעס לעבר ויל ושיניתי כיוון ליער. אחרי כמה שניות הרגשתי יד על ידי, ישר תפסתי את היד שלו והפכתי אותו כך שיצא שהוא על הריצפה ואני מעליו, זה היה הנער החיוור אז שיחררתי אותו. "זה נכון שאת בת- זאב?" הוא שאל אותי "אני ריינה" עניתי "ואני ניקו ואני חצויי, את?" הוא התעקש לדעת "זאבה חצוייה" עניתי והמשכתי ללכת ליער. חיפשתי מקום נסתר יחסית ובדקתי טוב טוב אם עוקבים אחרי ואז הורדתי בגדים, החבאתי אותם והשתנתי. התחלתי לרוץ בתוך היער, זה היה כיף, זה משחרר אותי. בלי לשים לב פיספסתי את ארוחת הערב ורצתי מהר למחבוא של הבגדים כדי שהספיק להגיע לפחות למדורה בזמן. בסוף הגעתי בזמן, התיישבתי רחוק מכולם.
"ערב טוב לכולם" התחיל כירון לדבר "בעוד יומיים חצי מהמחנה יסע למחנה הרומאים לשבוע ושבוע אחרי החצי השני של המחנה יסע למחנה יופיטר גם כן לשבוע" הודיע, כולם הריעו. כירון חיכה לשקט ושזה נהייה המשיך "היום יש לנו שלוש חצויים חדשים, נקווה שיכירו בהם במהרה" כולם חיכו כמה דקות ובנץיים הכירו בחצויי אחד, יש עכשיו עוד בן אפולו. לפתע פתאום היו השתנקיות מכל עבר והסתכלו עלי, הסתכלתי למעלה וראיתי סימן גולגולת, ינשוף, פטיש בוער, סימן האין סוף וחרב. "קבלו את ריינה בת האדס, נצר הפייטוס ואתנה ומבורכת ע"י תנטוס וארס" הכריז כירון. "את אחותי" ניקו לחש אבל קראתי שפתיים "יששששש!! עכשיו תהייה לי בת דודה שהיא לא ציידת" צעק אחד הבנים, זהיתי אותו כאחד מהחבורה של ויל "פרסי ג'קסון!!! רואים עכשיו בברור שיש לך מוח אצה ולא מוח עצם!" צעקה עליו בת ואז נתנה לפרסי אגרוף בבטן "סליחה אנבת' החכמולוגית שלי" אמר פרסי ומשך אותה לנשיקה ארוכה. האדס? אבא שלי? רצתי ללכיוון הביתן של הרמס, לקחתי את הדברים שלי שהיו שם, עכשיו שאני יודעת מי אבא שלי, אני רוצה לעזוב, במיוחד אחרי היחס שקיבלתי במשך היום. סיימתי לאסוף את הדברים שלי ויצאתי. הצלחתי להתחמק מכולם, זה לא היה קשה כי רובם היו במדורה. הגעתי לאותו מקום שהתחבאתי בו בצהריים השתנתי והתחלתי לרוץ לכיוון הבית.
רצתי במשך שעתיים וחצי בלי הפסקה וכבר התחלתי לראות מרחוק את הבית של הלהקה. השעה הייתה סביבות 12 וחצי בלילה ויצאתי מפה בסביבות שמונה בבוקר. שהגעתי לבית הייתי ממש מותשת, נכנסתי לפנים עדיין כזאבה. מסתבר שיש חגיגה של משהו כי כל הלהקה הייתה בסלון והיה רועש, מוזיקה וילדים קטנים מתרוצצים בבית. מיהרתי לעלות כדי לא להבהיל אף אחד. שכמעט הגעתי למדרגות נשמעה צעקה "יש פה זאב ממש ענק!" ואותו ילד שצעק בבהלה אץ לכיוון נועם.
עליתי לחדר שלי והשתנתי חזרה, נכנסתי להיתקלח, התארגנתי להלכתי לישון.

בבוקר שהתעוררתי, כנראה שהתעוררתי מאוחר, כי אחרי ששמתי את המכשירים שמעתי שדופקים לי בדלת חזק "מי זה?" שאלתי "את בסדר?" שאלו "כן, למה?קרה משהו?" עניתי וגם שאלתי "סתם... פשוט אתמול חזרת ואתמול גם יצאת, אז.. " אמרו "אני בסדר, אני פשוט צריכה קצת זמן לבד" עניתי להם "טוב, אבל אל תהיי תקועה פה הרבה זמן".
נשכבתי חזרה על המיטה, לא יכולתי להתאפק יותר, פרצתי בבכי. הלהקה כנראה שמעה אותי כי אחרי כמה שניות שמעתי אותם רצים מהר למעלה. "כן, היא באמת בוכה" שמעתי מישהו לוחש בעזרת שמיעת העל שלי "ריינה, תפתחי לי את הדלת בבקשה" שמעתי את נועם והוא גם דפק על הדלת "אמרתי לכם שאני צריכה קצת זמן לבד!" צעקתי לעבר הדלת. הם באמת עזבו אותי. אחרי שעה רק נרגעתי. שטפתי פנים, פירקתי את התיק שלי והחזרתי כל דבר למקומו. באתי לצאת בהבית ואז צילציל לי בראש אזעקה. אזעקה של פולש זר לשטח רק של הלהקה שלנו.

~~~~~~~
היי חבר'ה
מה נשמע??
המצב עכשיו לא פשוט בכלל,
מי שרוצה אני פנויה לדבר😀😊
אני בעצמי חווה את הדבר הזה שנקרא צבע אדום.

שאלה, מי היה בריקוד דגלים ביום ירושלים השנה?...

בקשה, תכתבו לי איך הפרק והסיפור בנתיים....🙏

❤❤אוהבת אותכם❤❤