כשלואי קם ביום למחרת, הוא מקווה שהכל רק היה חלום. הוא מרגיש את הפחד לפתוח את עיניו, רק כדי לגלות את המציאות האמיתית שאליה נקלע. בכנות, הוא לגמרי רוצה לברוח עכשיו, כמו שתמיד ידע לעשות. אבל זה היה הארי, הוא לא יכל לנטוש אותו לבד. מישהו היה צריך להסביר לו מה קורה, נכון?
הוא נאנח בשקט, מרגיש בליבו תקווה קטנה על העובדה שאולי הארי ער, אבל היא התנפצה שניה אחרי זה. הארי עדיין ישן, כלומר, היה חסר הכרה, וזה גרם ללואי להרגיש נוראי על זה. הוא לא היה איתו שם אתמול ברגע המפחיד הזה, והוא לא ידע כמה זמן עבר אחרי שהגיע. בהתחלה, הוא פחד אפילו להתקרב, כדי לגלות שהארי חסר דופק, אבל כשגילה שהדופק קיים, הוא שיחרר נשימה שאפילו לא ידע שהחזיק. הכל היה לו מעורפל, מהשיחה עם העובדת בבית החולים, עד ההגעה לשם. הדבר היחידי שזכר זה רק את המילה של המחלה המקוללת, ״סרטן״.
אימא של לואי גם נפטרה מהמחלה כמה שנים לפני זה, כשלואי היה רק בן שלוש עשרה. לואי לא ידע איך העובדה שאימא שלו הפסידה למחלה אמורה לעודד אותו, כשהארי חולה גם באותה המחלה. הוא ילחם עם הארי, זה היה ברור לו מראש, אבל הוא קיווה להשאר אופטימי, כמו שהארי תמיד לימד אותו.
הטלפון שלו שצילצל הוציא אותו מהמחשבות, והוא עצם את עיניו בחוזקה כשראה את השם על הצג. הצלצול הפסיק כמה שניות אחרי זה, ולואי לקח נשימה עמוקה לפני שפתח את הטלפון שלו שוב והתקשר אליו בחזרה.
״היי!״ קולו הקופצני של נייל נשמע מהצד השני של הטלפון, ״פספסת כמה שיעורים היום, וגם הארי. אתם באים לבית הספר?״
לואי נאנח, ״לא,״ ואז היסס לרגע, ״תבוא אל בית החולים עם ליאם, אני צריך לספר לכם משהו״
״מה קרה?!״ קולו של נייל עלה בכמה גבהים, גורם ללואי להזיז את הטלפון מהאוזן הכואבת שלו ״זה קשור לזה שאתה והארי לא באתם אל בית הספר היום?״ דיבורים נשמעו ברקע, ואחרי זה צליל של מפתחות.
לואי עצם את עיניו שוב ״כן, אני אשלח לך את המספר קומה והחדר בהודעות״
נייל לא ענה, וצליל של פתיחה וסגירה של דלתות נשמעה, ואז של מנוע של אוטו. לואי התחרט, זה היה רעיון גרוע להדאיג אותם עכשיו, במיוחד כשהארי עוד חסר הכרה. הוא היה צריך לחכות עוד קצת. הוא ניתק את השיחה, כי הבין שנייל שכח לעשות את זה.
כמה דקות אחרי זה, עיניו התנתקו מהטלפון ועברו אל הארי. הוא ליטף את פניו בעדינות, נזהר לא להזיז את אחד המכשירים. הטיפולים היו אמורים להתחיל מחר, ואן אמורה לבוא בקרוב ולחתום על הטפסים.
הטלפון צילצל שוב, והפעם שמו של ליאם היה על הצג.
״היי, חבר״ ליאם אמר בקול רך, אבל לואי יכל לשמוע את הלחץ בקולו. הוא הכיר אותו יותר מידי זמן כדי לדעת איך ליאם מגיב לסיטואציות ״הגענו. באיזה מספר של קומה וחדר אתם?״
YOU ARE READING
Fifty wishes | L.S
Romantiek״אלו הולכים להיות חמשת החודשים הכי טובים שאתה הולך לעבור במשך כל שש עשרה השנים שאתה חיי, אני מבטיח״
