העיינים שלו...

פרק שנים עשר

"קמנו ב5 בבוקר, כדי שיהיה זמן לכל ההכנות של ילדת היומולדת!" אמר בהתרגשות, הוא נשמע כמו דודה שלי, בהיתי בו עם פרצוף כועס. "הפתעה..!?" המשיך לדבר כמו דודה, ואני פשוט בהיתי בו בכעס.
עשינו קרב מבטים, אני כועסת והוא משועשע.
בהיתי בעיניו הכחולות וניסיתי לכעוס, או יותר נכון לתת לו לחשוב שאני כועסת.
"אוקיי נמאס לי!" הכרזתי בייאוש אחרי דקה של קרב קשוח, אוסטין לא הפסיק לחייך.
"טוב סקרלט, אנחנו צריכים להתכונן, מצפה לנו יום גדול!" אמר לאחר שהודיתי בהפסד שלי, "אני לא יודעת אם זה מפחיד או משמח אותי" אמרתי ושנינו צחקנו, "בסדר אבל בואי כבר!" אוסטין אמר בתקיפות מעורבת עם התרגשות, לקח את ידי והוביל אותי אל מחוץ לחדרו.
ירדנו במדרגות ביתו עד שהגענו למטבח, חוץ מהכיור, המקרר, התנור, הארונות ועוד מקומות האחסון שהיו במטבח עמד גם שולחן אוכל קטן ועגול באמצע החדר, לידו ארבעה כיסאות ועליו פרוסה מפה.
אוסטין פתח דלת של אחד מארונות האחסון והוריד מאחד המדפים אריזה של הקורנפלקס האהוב עליי, "סליפיז"! אני כל כך שמחה כרגע.
קפצתי על אוסטין בחיבוק ונשיקה, הוא הופתע מההתלהבות הרבה שלי וחיבק אותי בחזרה בזמן שלא הפסיק לצחוק, לאחר מכן הכנו את ה"ארוחה" בקערות הקורנפלקס והתיישבנו לאכול.

"הייתי מכין לך פנקייק לארוחת הבוקר אבל אני לא שף כל כך מוצלח.." אוסטין אמר וגירד בעורפו במבוכה לאחר שהעלה את הנושא הזה בשיחה שהייתה לנו, עניתי לו עם פה מלא בקורנפלקס, "חשבתי שאתה שף מקצועי" חייכתי חיוך משועשע, הוא לא ענה, רק בהה בי בכעס, ניסיתי לבהות בחזרה אבל לא יכלתי לעמוד בזה, פשוט צחקתי על הפרצוף הכועס שלו, חלק מגרגירי הקורנפלקס הצליחו לברוח מפי בזמן שצחקתי.

כשסיימנו את ה"ארוחה" קמתי במטרה לפנות את צלחות הקורנפלקס לכיור, אבל אוסטין עצר אותי, "לאן את חושבת שאת הולכת?" "לפנות את ה-" "אני יודע, זו שאלה רטורית." קטע אותי, גיחך והמשיך, "זה יום ההולדת שלך, את לא צריכה לעבוד קשה" אמר בקול רך, הרמתי גבה, "זה לא קשה.." "אז... את לא צריכה לעבוד בכלל" הכריז בתקיפות ופינה את הכלים לכיור במקומי.
קמתי והתחלתי ללכת לעברו בחשאיות, "תן לי לפחות לשטוף אותם" אמרתי בקול שקט, אני מנסה לעזור לו, אני לא רוצה שיחשוב שאין לי ערכים או שאני עצלנית. "אין מצב סקרלט" הסתכל עליי במבט רציני ופתח את זרם המים, לקחתי באיטיות את בקבוק סבון הכלים ושפכתי מעט על הספוג, "סקרלט?" שאל ברוגע, "מה?" עניתי, "אני לא צריך עזרה! תשבי ליד השולחן", אוסטין הכריז בקול, לאחר מכן לקח את ידי והוביל אותי עד לכיסא של שולחן האוכל העגול בו סעדנו לפני כמה דקות, "תישארי" פקד עליי כמו על כלב, שנינו צחקנו. הגעתי להחלטה עם עצמי שאני אתן לאוסטין לשרת אותי קצת היום, זה לא יזיק לאף אחד, נכון? הנחתי את רגליי על השולחן ושילבתי ידיים מאחורי הראש, "אז תביא לי מיץ תפוזים בדרך, טוב מתוק?" אמרתי בהתנשאות והשתדלתי לא לצחוק. אני מתחילה לחבב את העניין, "ברור, מתוקה" החזיר, משועשע. "המלכה סקרלט בשבילך", תיקנתי אותו, "את לא חושבת שקצת הגזמת?" אוסטין אמר, ניסה להישאר רציני, "אולי טיפה" גיכחתי והורדתי את רגליי מהשולחן.
כשסיים לשטוף את הכלים, אוסטין הודיע שהוא הולך להביא משהו, כשחזר החזיק בידיו קופסה מסתורית, עטופה כמתנה עם סרט. הקופסה לא הייתה יותר מידי גדולה ולא יותר מידי קטנה, עטופה בנייר לבן עם נקודות צבעוניות וקשורה בסרט סגול, על הקופסה הודבק פתק קטן עם מילים בכתב ידו של אוסטין. "מזל טוב!" אוסטין איחל בחיוך, מתרגש, "המתנה הייתה אמורה להיות מתנת פיוס, תכננתי להביא לך אותה ולהתנצל אבל.. התפייסנו כבר" שנינו צחקנו "בכל מקרה היא עדיין תקפה, אני חושב שתאהבי אותה" אוסטין סיים לספר לי על המתנה, "תודה רבה" אמרתי בחיוך וחיבקתי אותו, "אפשר?" ביקשתי את אישורו של אוסטין לקרוא את הפתק ולפתוח את המתנה, "בבקשה" אישר לי והעביר אותה אל ידיי.
"מזל טוב סקרלט!
אני מקווה שיום ההולדת שלך עבר בטוב עד עכשיו.
רק רציתי שתדעי שאני מתנצל, על כל מה שקרה.. אני מרגיש שההתנהגות שלי לא הייתה במקום והייתי צריך לחכות לך, שתיהי מוכנה.
בכל מקרה, בין אם תסלחי לי ובין אם לא, הנה שי קטן, מעומק ליבי.
-אוסטין"
וואו, אני לא מאמינה שככה גרמתי לו להרגיש.. שהוא אשם..
"וואו.. אוסטין.. אני מתנצלת על איך שגרמתי לך להרגיש... אתה לא אשם!" הודעתי וחיבקתי אותו, חזק יותר ממקודם, "הכל טוב, אני שמח ששנינו השלמנו" אמר אחרי שהתנתקנו מהחיבוק. "אה... אני רק שאלה.." אוסטין הוסיף, "בבקשה, תשאל" נתתי לו לשאול, "איך אנחנו.. מתנהגים כאילו אנחנו ביחד כבר חמש שנים.. אבל אנחנו ביחד כמעט יום..?" עכשיו הוא התקיל אותי, חשבתי לעצמי קצת, "אני לא כל כך בטוחה... אתה גורם לי להרגיש בנוח, כשאני איתך אני מרגישה.. מיוחדת." לבסוף עניתי. אוסטין חייך ואמר "כשאני איתך אני מרגיש.. כל מיני רגשות.. כל הבנות הקודמות שהייתי איתן.. אף אחת לא משתווה אלייך, כשאני איתך.. אני..." הוא עצר לקצת וניסה לחשוב על המילים הנכונות לומר, "אותך אני באמת אוהב" חייכתי, הרגשתי שמחה, הרגשתי.. מספיק טובה.. מיוחדת יותר מכל בחורה אחרת, "אני אוהבת אותך, אוסטין", "אני אוהב אותך, סקרלט".
"את יכולה לפתוח כבר את המתנה?" אוסטין הבהיל אותי אחרי דקה ארוכה שבהינו אחד בשנייה.. איזה דביקים. "כן כן סליחה" צחקתי ופרמתי את הקשר של הסרט הסגול, הסרתי אותו מהמתנה, שאוסטין הכין במיוחד בשבילי, קרעתי בעדינות את נייר המתנה. נגלתה מולי קופסה שחורה, עם כיתוב זהוב, לא מזהב אמיתי כמובן, אך בצבע זהוב. על הקופסה היה כתוב 'שוקפה' אני ממש שמחה! זה בית הקפה הכי טוב שיש! בית הקפה.. שלנו? אבל מה הוא כבר יכול לקנות לי משם, "קנית לי שוקו שכנראה כבר התקלקל?" שנינו צחקנו, "קרוב, תפתחי כבר את הקופסה! את איטית!" שוב צחקנו, הרמתי את מכסה הקופסה, מולי נגלו כמה קופסאות קטנות עם חומרים לא ברורים בפנים.. אבקות, אולי סוכר? ועוד חומר לא ברור בגווני חום.. היו שם גם כוסות עם הכיתוב 'שוקפה', כפיות חד פעמיות וכפיות קטנות ארוכות שיש תמיד בבתי קפה. "ערכה להכנת שוקו של 'שוקפה'!" אוסטין הכריז בשמחה, "מהה?!? אני יכולה להכין את השוקו הזה בעצמי!?!" אני כל כך מאושרת! "ידעתי שתאהבי את זה! רוצה שוקו?" "ברור! אתה חושב שאני יכולה לסרב?".
"רגע יש פה עוד קופסה קטנה!" הכרזתי בהתרגשות כשהבחנתי בעוד קופסה קטנה ליד ערכת השוקו, עטופה בנייר בצבע תכלת, אוסטין הסתכל אליי בחיוך ולא אמר מילה, פתחתי את נייר העטיפה ונגלתה מולי קופסה שחורה מלבנית, פתחתי אותה והייתה בה שרשרת כסופה! עם תליון קטן בצורת לב! היא כל כך יפה... "היא מקסימה. תודה!" קפצתי על אוסטין בחיבוק והוא ענד לי את השרשרת. לאחר מכן הלכנו להכין את השוקו של 'שוקפה' מערכת השוקו החדשה שלי!
כששנינו סיימנו את השוקו (שהכנו בעצמנו!!), החלטנו ללכת לבית שלי, אחרי הכל אני צריכה להחליף בגדים כדי שאני אוכל ללכת לבית הספר, אני עדיין לובשת את הבגדים של אוסטין!
הלכנו ברגל, הבית שלי לא כל כך רחוק משלו, פחדתי לראות אנשים שאני מכירה ברחוב, אני לא מתביישת באוסטין או משהו, אבל אני לובשת את הבגדים שלו ואנשים יכולים להסיק מזה מסקנות...
היה לי עוד חשש אחד, אוסטין עדיין לא ראה את הבית שלי ואני קצת מתביישת בו, אמה אהבה את הבית שלי אבל אני לא יודעת איך אוסטין יגיב...
שני החששות שלי לא היו חשובים יותר כשהגענו לדלת ביתי החומה. לא ראינו אף אדם מוכר בדרך ואוסטין אמר לי שהבית שלי נראה חמוד מבחוץ, קטן ונוח.
הוצאתי את המפתח מתיק בית הספר שסחבתי איתי עוד מאתמול ופתחתי את הדלת, לאחר מכן נגלה אליי סלון ביתי המוכר והאהוב עליי, הבית היה חשוך כי אימי הודיעה לי שיצאה מוקדם לעבודה, כדי לא להביך אותי ואת 'אורח הכבוד' שלי.. לא צריך להתנהג כל כך מוזר לגבי זה אמא..
הדלקתי את האור.
"הפתעה!!"
נבהלתי.
אמה וברנדון קפצו מאחורי הספה הקטנה, הם זרקו עליי בלונים וירו קונפטי לאוויר.
אף פעם לא עשו לי מסיבת הפתעה, זה ממש נחמד... שמחה מילאה את ליבי.
לא ידעתי מה לומר, פשוט עמדתי שם וחייכתי. אמה רצה אליי וחיבקה אותי, "מזל טוב סקרלט", "תודה אמה, את חברה מדהימה" חיבקתי אותה בחזרה.
חיבקתי גם את ברנדון שאיחל לי שלל ברכות.
קלטתי בזווית העין שעל שולחן הקפה עומדת עוגה! היא נראתה כמו עוגת שוקולד, האהובה עליי!
על השולחן עמד גם רמקול קטן שניגן שלל שירים, שירי יום הולדת ושירים של הזמרים שאני אוהבת!