משפחת הרונדייל בהוגוורטס

המיון

ויל היה לחוץ מאוד. הוא לא אהב את העובדה שהוא הולך לבית ספר קסום ומסתורי במרחק אלפי קילוטרים מביתו. הוא התרגש, ברור, ושמח שאחותו הגדולה אלה תהיה שם, אבל עדיין. הוא מעולם לא התרחק כל כך מהוריו.

"שלום," אמר קול חביב. "מישהו יושב כאן?"
ויל הרים את מבטו. לקרון הריק שלו ברכבת נכנס ילד בעל שיער כסוף ועיניים כסופות. הוא נשא איתו תרמיל שחור גדול ונרתיק לכינור. הוא נראה נחמד, כאילו לעולם לא יעשה משהו שיפגע במישהו. (ה.כ. אני יודעת שבגיל הזה השיער והעיניים של ג'ם עוד היו כהים, אבל תזרמו, טוב?) 
"אממ, לא," אמר ויל. "זאת אומרת, המושב פנוי."
"יופי." הנער התיישב לצידו. "אני ג'יימס קרסטיירז," הוסיף, "אבל כולם קוראים לי ג'ם. גם אתה מוזמן לקרוא לי כך."
"ויליאם הרונדייל," אמר ויל, בהקלה על כך שמישהו מסכים לשוחח איתו. "תקרא לי ויל."
ג'ם לחץ את ידו. 

"שום דבר לא מושך את הכרכרה!" קרא ג'ם בבהלה. הוא הביט בוויל, שהסביר, "את הכרכרות מושכים סוסי-שלד מגניבים כאלה. קוראים להם ת'סטראלים ויכולים לראות אותם רק מי שראה מוות בחייו." הוא בהה באוויר מולם. "זה קריפי נורא."
"אתה... אתה רואה אותם?" שאל ג'ם בזהירות. ויל נענע בראשו. "לא. אחותי לומדת בבית הספר הזה, והיא סיפרה לי. היא גם לא רואה אותם, אבל היא אמרה שילדה אחרת כן רואה."
ג'ם התכווץ. "מסכנה הילדה."
"כן, לא משהו, להיות עד לרצח." הוא השתתק לרגע. "טוב, אולי זה לא היה רצח. אין לי מושג."

"רוזמרי, סוזן!"
"גריפינדור!"
מחיאות כפיים סוערות עלו מאחד השולחנות. ויל ראה את אלה ביניהם, מחייכת ומוחאת כפיים. היא הבחינה במבטו של ויל וקרצה אליו. הוא קרץ בחזרה.
המיון היה רועש מאוד. המצנפת צעקה שמות של בתים אחרי כמה שניות או דקות על ראש התלמידים. ג'ם עמד לצידו של ויל וזע באי נוחות.
הוא לא ממש הקשיב עד שפרופסור מקגונגל קראה בקול, "הרונדייל, ויליאם!"
ויל צעד קדימה ברגליים רועדות. אלה חייכה אליו בעידוד משולחן גריפינדור. הוא התיישב על השרפרף וחבש את המצנפת. ואז, כמו שאלה הזהירה אותו, הוא שמע את קולה בתוך ראשו ולא יכל שלא לתהות אם בתוך המצנפת שוכנת רוחו של טלפת כלשהו מלפני מיליון שנה.
"ובכן, ובכן," אמרה המצנפת, "עוד הרונדייל? אני זוכרת את אביך. טוב, נראה שתהיה לך הצלחה רבה בסלית'רין-"
לא! חשב ויל בבהילות. לא, אני רוצה ללכת לגריפינדור. אחותי שם!
"הממ," אמרה המצנפת. "ובכן, אז שיהיה גריפינדור!"
את המילה האחרונה היא צעקה. ויל הסיר את המצנפת וצעד אל השולחן של גריפינדור. הוא התיישב לצד אלה והיא הפסיקה למחוא כפיים ומעכה אותו בחיבוק. "ידעתי שתהיה בגריפינדור, ידעתי!" קראה. הוא חייך, נרגש מכדי לדבר, ופנה להביט בילדים האחרים המתמיינים לאיטם.
"קרסטיירז, ג'יימס!" קראה פרופסור מקגונגל לבסוף. ג'ם ניגש אל השרפרף וחבש את המצנפת. כעבור כדקה היא צעקה בקול, "גריפינדור!"
ויל מחא כפיים עם כולם. "חבר שפגשתי ברכבת," הסביר לאלה. היא הנהנה וחייכה אל ג'ם כשהתיישב לצד ויל ואמר בהקלה, "היא כמעט שמה אותי בהפאפלאף." 
ויל הרים יד וג'ם נתן לו כיף בביישנות.