Stay With Me

Winston. Jade Winston

בת שבע עשרה, עוד מעט שמונה עשרה, גרה בעיירה קטנה ולא ידועה הקרובה ללונדון.

אתם בטח שואלים מה עם המשפחה שלי. אז אחים אין לי וההורים שלי מתו לפני כחצי שנה. זה היה בערב, כשהם נסעו לכיוון המסעדה האהובה עליהם. לפי דברייהם של עדי ראיה ושוטרים,נהג שיכור פגע במכוניתם. אימי מתה במקום אך אבי נלחם כדי להמשיך לחיות בעולם הארור הזה. לבסוף, אחרי טיפולים ממושכים הוא לא שרד.

מיום התאונה עד אתמול ישבתי בפינת חדרי, לא אוכלת, לא שותה, לא יוצאת מהבית ואפילו לא מצליחה לעצום עין. כל יום כל היום אני רק בוכה כי אני מתגעגעת. אני מתגעגעת אליהם. לחיבוק החם של אימי שאני כלכך צריכה ברגעים אלו, לבדיחות הלא כלכך מצחיקות של אבי אך בכל זאת משעשעות, לזה שתמיד היינו ביחד ונהננו ורק בגלל אדם מזורגג אחד החיים שלי נהרסו.

אחת מהסיבות שבגללן אני לא נרדמת היא שיש לי חלום מוזר שחוזר על עצמו כל פעם מחדש. בחלום אני נמצאת בתוך בור עמוק ולא יכולה לצאת. אני צועקת לעזרה כמה פעמים אבל אין אף אחד בסביבה. פתאום, הבזק אור חזק בוקע מהשמיים ומסנוור אותי. ממנו יורד איש שלבוש שחור עם עיניים חומות מבריקות של מלאך שאפשר לתבוע בהן. אף שהוא לבוש שחורות, מסביבו יש מן הילה זוהרת הכמעט מוכיחה שהוא מלאך. הוא מתקדם אט אט אליי,מחזיק בידי ועף איתי אל מחוץ לבור. בדיוק כשיש לי את ההזדמנות לדבר איתו ולשאול מי הוא, מה הוא ולמה הוא עזר לי, הוא נעלם ואני מתעוררת משנתי. אה, ועוד משהו;

כשאני לא בוכה או נרדמת, אני מציירת. זה ממש מרגיע אותי. אני לוקחת כל פיסת נייר אפשרית בבית הגדול הזה שבזמן האחרון הפך רק לשלי, לוקחת עיפרון או עט ומציירת.

לבית הספר אני לא הולכת ולאף אחד לא ממש אכפת. אני תלמידה טובה עם ציונים גבוהים אבל אין לי חברים וזה לא ממש עניין אותי הפופולריות כי הייתי עסוקה אך ורק בלימודים אבל עכשיו זה מאוד חסר לי. המורים בבית הספר ממש אדישים ולא ממש דואגים להגעה לבית הספר או לשלום התלמידים. וגם, אני בכיתה יב ואנחנו לא לומדים הרבה. אם חושבים על זה ככה, אף אחד לא דואג לי. אין לי אחים, חברים ושום קשר עם המשפחה. חוץ מאחד. דודי, בן ואשתו מרדית', רצו ליצור איתי קשר ולטפל בי, אבל סירבתי כי לא הייתי מסוגלת לראות אנשים. במיוחד לא אנשים שמחים. זה צרב לי בלב כשראיתי אנשים מחייכים, צוחקים ונהנים. לא כי אני רעה. כי הרגשתי שזה לא הוגן. לא הבנתי למה להם מגיע לצחוק ולי לא. להם מגיע לחייך ורק לי לבכות.

לבסוף, הרגשתי שאני מוכנה לצאת לאוויר העולם, לנשום אותו לראשונה מאז הרבה זמן ונענתי לחיוב לבקשה של בן לעבור לגור אצלם. והנה אני, אורזת את הדברים שלי בתוך המזוודה ויורדת איתה לסלון. שמתי אותה ליד דלת הכניסה והלכתי לכיוון המטבח.

בזמן האחרון התחלתי לאכול קצת אז התקדמתי למקרר ופתחתי אותו. למולי היה: מיץ תפוזים שפג תוקפו מלפני 3 חודשים, גבינה צהובה שכבר לא כלכך צהובה ואני די בטוחה שהחורים האלו לא אמורים להיות שם וגם איזה בורקס שנראלי קצת זז.

סגרתי את דלת המקרר ביאוש ושנייה אחר כך נשמעה צפירת מכונית. הבנתי שזאת מרדית'. לקחתי את המזוודה ויצאתי לכיוונה.

ייאיי פרק ראשוןןןןןן ♡♡♡