**נקודת מבט אמיליה**
קמתי בהתרגשות, בכל זאת אני מגשימה חלום היום .
אני וניוט התארגנו ליציאה , וכשמישהו דפק בדלת הבקתה אני וניוט הזדרזנו עוד יותר.
״אני כבר באה״ צעקתי למינהו ,״אוקיי אני מחכה לך בחוץ״ הוא השיב ואני הנהנתי סוגרת את מכנסי מהר יותר.
סיימתי להתארגן וראיתי שניוט הסתכל עליי במבט דואג, ״יהיה בסדר, סמוך עליי״ אמרתי לו בחיוך וחיבקתי אותו.
ניוט הנהן, ״תבטיחי לי שתחזרי בטוחה ושלמה״ הוא אמר דואג, ״אני מבטיחה״ אמרתי ונתתי לו נשיקה קלה על השפתיים.
״אני אוהב אותך״ הוא קרא לי כשעמדתי ליד הדלת בדרך החוצה, הסתכלתי עליו פעם אחרונה וחייכתי חיוך גדול מלא בהתרגשות,״גם אני אוהבת אותך״ אמרתי לבסוף ויצאתי בהתרגשות.
מינהו כפי שאמר אכן חיכה לי מחוץ לדלת, ״נו מוכנה ילדה?״ הוא שאל בהתרגשות כמוני כי ידע מה היום הזה אומר בשבילי ואני הנהנתי במהירות ואמרתי ,״נולדתי מוכנה״.
התחלנו לרוץ לעבר המבוך , לא יכולתי להפסיק לחייך זו התגשמות חלום, ״אם תמשיכי לחייך ככה עוד יתקע לך החיוך״ מינהו אמר לי צוחק עליי. ״שתוק, אני מאושרת״ עניתי לו , ״בסדר בסדר, אני שמח שאת מאושרת״ הוא אמר מצחקק ואז הפנה את ראשו בחזרה לדרך. ״אווווו אז למינהו קר הלב יש לב, אני לא מאמינה״ התחכמתי איתו, הוא כמובן גלגל עיניים , ״סתמי״ הוא אמר ואני הוצאתי לו לשון וגם הרמתי אצבע שלישית (איך אפשר שלא? ה.כ.). ״יופי ממש ילדה בוגרת״ הוא אמר בטון ילדותי וגם הוציא לי לשון (כמובן ה.כ), ואני צחקתי עליו.
הגענו לכניסה למבוך, עצרתי רגע מביטה למעלה לשנייה אחת ומייד המשכתי לרוץ למינהו , ״לפחות עכשיו אתה לא תצטרך לסחוב אותי על הכתף שלך בניגוד לרצוני מחוץ למבוך לפני שלוש שנים״ אמרתי מרוצה מדגישה את צמד המילים ׳שלוש שנים׳ .
״זה היה לפני שלוש שנים ״ מינהו אמר גם הוא מדגיש את צמד המילים ׳שלוש שנים׳ ומנסה להצדיק את מעשיו למרות שעכשיו כשחושבים על זה לא הייתה לו ברירה באמת וזה בערך מה שיצר את החברות המופלאה שלנו, אז אין לי על מה להתלונן כל כך.
התקדמנו עוד לתוך המבוך עד שנעצרו רגע להסדיר נשימה.
״אני חושבת שיהיה רעיון טוב אם נתפצל, ככה נוכל לכסות יותר שטח״ אמרתי למינהו מציעה את הרעיון שעלה במוחי.
״כן למה לא. רעיון טוב, אבל את זוכרת את הדרך חזרה לקרחת נכון?״ הוא שאל מוודה שאני אדע איך לחזור, ״ברור״ עניתי לו, ״אז ניפגש עוד חמש שעות בקרחת, בהצלחה ילדה״ הוא אמר ואני הנהנתי ויצאתי לדרכי לתוך המבוך.
״הצילווווו!!!!״ צעקתי.
**נקודת מבט מינהו**
עברו להן חמש שעות שקטות במבוך, לא מצאתי שום דרך יציאה או אפילו רמז לכך, כרגיל, והתחלתי לרוץ בחזרה לקרחת לפני שיסגרו הדלתות.
כעבור רבע שעה הגעתי לקרחת וראיתי את ניוט יושב נשען על הקיר, ״איפה אמיליה ?״ שאלתי מבולבל , ניוט ואמיליה בדרך כלל מסתובבים ביחד , זה מאוד מוזר שהו5 יושב כאן עכשיו בכניסה לבד.
״עדיין לא הגיעה״ הוא ענה בקול עצבני היה אפשר לראות על פניו וגם לשמוע שהוא מודאג.
״מה זאת אומרת לא הגיעה??? היא הייתה אמורה להיות כאן לפני רבע שעה״ אמרתי מרים את הקול מרוב בלבול וחוסר הבנה .
דאגה החלה להיבצר בי, דאגה גדולה מאוד, פחד, פחד גם הוא החל לגדול בי.
״הדלתות עומדות להיסגר בעוד חצי שעה , והיא עדיין לא כאן , אתה מבין מה זה אומר נכון??!!״ ניוט קם והחל לצעוק עליי.
״ברור שאני מבין, ואני דואג בדיוק כמוך ״ אמרתי והפעם בקול רגוע יותר בעוד שאני מחפש תקווה בתוכי וכמעט לא מוצא.
״אוקיי, סליחה שצעקתי, עוד חצי שעה היא תצליח להגיע, אני מאמין בה״ ניוט אמר מתנצל , היה אפשר לראות שגם הוא משתדל למצוא תקווה בתוכו.
׳היא תגיע, היא תגיע, היא תגיע׳ אמרתי שוב ושוב במוחי, חוזר על אותן מילים בתקווה שהן באמת יתגשמו .
אני וניוט עמדנו שם ממול לכניסה למבוך ,מחכים בציפייה . והנה עברו להן עוד 5 דקות והדאגה גדלה.
חלפו עוד 10 דקות והתקווה הקטנה שהייתה בשנינו החלה להיעלם עם כל דקה שעברה.
**נקודת מבט ניוט**
עברו להן עוד 10 דקות, אני ומינהו כבר התחרפנו מדאגה.
אם עוד חמש דקות אמיליה לא תופיע, מינהו הולך לאבד את חברתו הטובה ביותר, ואני.... אני עומד לאבד את אהבת חיי.
זה הדבר שממנו חששתי מכל , הדבר שהופיע בסיוטים הכי גדולים שלי, הדבר שעומד לקרות עוד חמש דקות.
התקווה נעלמה ממזמן.
הדלתות החלו להיסגר, קדימה אמיליה בבקשה רק תגיעי.
זה קרה, הדלתות נסגרו, אנחנו בפנים ואמיליה בחוץ. אני איבדתי את אהבת חיי, והכול באשמתי.
בצליל האחרון שהדלתות נסגרו, ראיתי שחור, לא שמעתי כלום , לא ראיתי כלום, הרגשתי רק כאב, כאב עז, כאב חזק כל כך שיכול להרוס כל דבר, והכאב הזה הרס אותי.
קרסתי לרצפה בדמעות, ״לא... בבקשה לא...לא....״ מלמלתי , מעולם לא בכיתי ככה, ״זו בדיחה נכון?????״, צעקתי בחוזקה , ״זה הכול באשמתי , זה הכול באשמתי״ המשכתי לצעוק בעוד שמינהו גם כן קרס לרצפה עם דמעות אך הוא שותק, לא יכולתי לשתוק, הכאב והכעס היו חזקים ממני.
קמתי במהירות לעבר דלתות המבוך הסגורות , והתחלתי לדפוק עליהם בכל כוחי, ״אמיליה!!!!״ צרחתי בוכה מרביץ לדלתות האלה. לא ראיתי ברור יותר מרוב דמעות שמילאו את עיניי ולא הפסיקו לבוא, קרסתי לרצפה בשנית ,לא יכולתי לעמוד על הרגליים, ״לא!!!״ צרחתי שוב בכאב ולא יכולתי להפסיק לדמוע ולבכות.
הבנים כבר הגיעו לדלתות לא מבינים מה קרה שאני ומינהו ככה בוכים, כולם שואלים ושואלים מה קרה ואני ומינהו לא מסוגלים להוציא מילה מהפה.
ואז צ׳אק הבין ומייד שם את ידו על פיו מתחיל לבכות, ״איפה... אמיליה?״ הוא שאל מגמגם, הרמתי את מבטי אליו והסתכלתי לתוך עיניו ומבלי לדבר השבתי לו על שאלתו. צ׳אק בכה, כולם בכו.
לא יכולתי להישאר שם יותר, קמתי על רגליי וצעקתי בצעדים חלשים אל עבר הבקתה שלי.
נכנסתי לבקתה בשנייה הראשונה הרחתי את הריח שלה, הוא עדיין נמצא בכל פינה .
״אני הולך להתגעגע אליך לאב, למה הלכת לי? אני לא מבין, אני לא מבין כלום יותר , וזה הכול באשמתי , איך נתתי לזה לקרות??״ אמרתי מגמגם עם דמעות שזולגות לי על הלחיים ללא הפסקה כבר יותר משעה.
האשמתי את עצמי, לא ההיית צריך לתת לה ללכת, ידעתי פשוט ידעתי, אני כל כך דפוק נשכבתי על המיטה שהייתה של שנינו בזמן האחרון, והריח שלה , אוי הריח שלה.
זה לא הגיוני, פשוט לא הגיוני.
••••••••••••••••••••••••
אממממממממממממממממממממממ כן
(רק שתדעו כתבתי את הפרק עם דמעות בעיניים🤕)
והנוהל הרגיל אם אהבתן בבקשה תצביעו לפרק אני מעיכה את כולכם מאוד, ואם יש לכן הערות אני יותר מאשמח לשמוע
וזהו, אוהבת אתכן❤️❤️❤️❤️❤️❤️
953 מילים (היה יותר טוב)
YOU ARE READING
The only one
Fantasyכל חודש עולה במעלית נער חדש אל הקרחת (the glade), אך מה קורה שיום אחד עלתה נערה . סודות אפלים שנשכחו, חוזרים, מפריעים ומכשילים. אמיליה אשר שינתה את חיי הנערים , ובמיוחד את חייו של ניוט.... *פאנפיק לרץ במבוך*
