הירח שלי

פרק 7

נ.מ ג'יני
חזרנו להוגוורטס. הגענו באמצע ארוחת הבוקר. הלכנו קודם לשים את המזוודות במעונות גריפינדור ומיד אחרי זה רצנו לאולם הגדול.
נכנסתי ולונה ישר רצה והתנפלה עלי בחיבוק. פתאום מישהו דחף אותי מאחורה ואני ולונה נפלנו ככה שאני מעליה. קמתי וראיתי את רון עובר לידנו והבנתי שהוא זה שדחף אותי.
"אני מחכה לך במדשאות, בואי אחרי שתסיימי לאכול" אמרתי ללונה.
"את לא אוכלת?" הוא שאלה אותי בזמן שעזרתי לה לקום.
"אני לא רעבה" אמרתי והלכתי.
יצאתי החוצה, מצאתי אבן די גדולה וזרקתי אותה בעצבנות לאגם. מים השפריצו לכל עבר.
נ.מ לונה
רון הוא חתיכת חרא מהלך. הלכתי לכיוון שולחן גריפינדור.
"מתי תבין שאני לא חולה בפאקינג מחלה! זה מוכח מדעית!" צרחתי על רון וכל האולם הסתכל עלי כולל המורים, אבל לא היה לי אכפת, שילמדו גם הם.
"תתרחקי ממני מגעילה" הוא צעק ושולחן סלית'רין פרץ בצחוק.
"רון אתה חייב להפסיק עם זה! אתה הורס להן את החיים!" צעקה עליו הרמיוני.
רון קם בכעס, הניף את השרביט וכיוון אותו עלי.
הוא צעק לחש שלא הכרתי ועפתי אחורה, לא הצלחתי לזוז וצרחתי מכאב. חשבתי שרון תמים...
רגע אחד שמעתי את פרופסור מקגונגל צועקת "20 נקודות יורדות לגריפינדור" ורגע אחרי קבוצת ילדים התאספה סביבי ואז הכל הפך לשחור.
נ.מ ג'יני
ישבתי ליד האגם, נותנת למחשבות שלי לנדוד כשפתאום הרמיוני באה אלי מתנשפת.
"רון... הוא... הוא עשה... לונה... בואי למרפאה!" היא גמגמה ורצה כשאני אחריה.
נכנסנו למרפאה ורצתי לעבר לונה.
"לונה תתעוררי!" צעקתי והרגשתי את עיני מתמלאות בדמעות.
"לונה בבקשה, את יודעת שאני אוהבת אותך" אמרתי ודמעה נפלה עליה.
התיישבתי על הכיסא שהיה ליד המיטה והחזקתי לה את היד.
עברו כמה שעות שהרגישו כמו נצח, אבל לא יכולתי לעזוב אותה.
"ג'יני, את צריכה לאכול" הרמיוני אמרה לי.
"אני לא רעבה" אמרתי.
"לא אכלת כבר יותר מ12 שעות!"
"אני לא רעבה!" צעקתי עליה.
"אוקיי, סליחה... כשתהיי רעבה לכי למטבחים, תדגדגי את האגס כדי להיכנס" היא אמרה והלכה.
התעוררתי לקולות של מדאם פומפרי שניסתה להעיר אותי.
"בוקר טוב, אני צריכה לעשות כמה בדיקות רק כדי לבדוק שהכל בסדר, אני אקרא לך כשאסיים" היא אמרה בחוסר סבלנות.
יצאתי מהמרפאה וחיכיתי בחוץ. אחרי כמה דקות מדאם פומפרי אמרה שאני יכולה לחזור וחזרתי להתיישב ליד לונה ולבהות בה.
נתתי למחשבות שלי לנדוד. חשבתי על רון וכמה הוא אח חרא שלא תומך במשפחה והחברים שלו, על הארי, שאמר שהוא גיי... מזל שיש את לונה, אחרת זה היה מצב מביך ביותר.
גיחכתי לעצמי.
"אני אוהבת אותך" אמרתי ללונה. דיברתי לקיר, כי היא לא ענתה, מן הסתם...
פתאום הדלתות נפתחו.
"עד כאן! לא אכלת כבר יותר מ24 שעות! את חייבת לאכול ג'יני!" הרמיוני צרחה עלי בכעס והביאה לי שני כריכים.
"אני לא רעבה, תשאירי את זה פה" אמרתי לה והצבעתי על השידה ליד המיטה.
"אוח, בסדר, אבל תבטיחי לי שמחר כשאני אכנס הכריכים האלה לא יהיו פה!" היא אמרה.
"בסדר" אמרתי והיא השאירה את הצלחת עם הכריכים על השידה.
היא יצאה מהמרפאה ומיהרתי לזרוק את הכריכים לפח, אני לא מתכוונת לאכול את זה.
"למה את זורקת את זה לפח?" שמעתי קול מאחורי והסתובבתי וראיתי את לונה יושבת על המיטה.
"לונה!" צעקתי ורצתי לכיוונה בזמן שהצלחת נופלת לי מהידיים ונשברת.
התנפלתי עליה בחיבוק ונישקתי אותה.
היא התרחקה ממני.
"מה קרה?" שאלתי.
"קודם תנקי את השברים" היא אמרה וחייכה חיוך משועשע.
"את נשמעת כמו אמא שלי" אמרתי והלכתי לכיוון המשרד של מדאם פומפרי.
דפקתי על הדלת.
"יבוא" היא אמרה ונכנסתי.
"יש לך פה במקרה מטאטא? צלחת נשברה" אמרתי במבוכה.
היא נתנה לי מטאטא והלכתי לנקות את השברים.
החזרתי למדאם פומפרי את המטאטא וחזרתי ללונה.
"יופי לך?" שאלתי.
"יופי לי, בואי לפה" היא אמרה והתיישבתי לידה.
"תביאי נשיקה, התגעגעתי" אמרתי.
היא נישקה אותי נשיקה ארוכה.
"אוי ואבוי לי, למה הייתם חייבות להיות מהקהילה המטומטמת הזאת?!" רון צעק.
"כי ככה נולדנו! אתה לא יכול להאשים אותנו!" צעקתי עליו.
"תוציאי אותו מפה" לחשה לי לונה.
"אל תדאגי, אני מטפלת בזה" אמרתי.
"כן 'כי ככה נולדנו', ממש, אתן בחרתן להיות ככה!" הוא צעק.
"אה, כן? בחרנו להיות ככה?! תנסה להיות גיי למשך יומיים, תעדכן. וחוץ מזה, לאן נעלמה התיאוריה של המחלה?" צעקתי עליו וקמתי.
"1. אני לא אנסה להיות גיי, כי זה מגעיל. 2. בדקתי וזה נכון... זאת לא מחלה וזה מוכח מדעית" הוא ענה.
"טוב, אם תועיל ותצא מפה, זה יעזור לי מאוד" צעקתי עליו.
"היי, מה קורה פה?" מדאם פומפרי יצאה מהמשרד שלה.
"לונה התעוררה אבל אז רון החליט להיכנס ולהציק לנו" אמרתי.
"אוקיי, רק בדיקות אחרונות והיא משוחררת" מדאם פומפרי אמרה ואני ורון יצאנו.
"למה אתה תמיד חייב להרוס הכל!" צרחתי על רון והרגשתי את הדמעות מתחילות לרדת.
"אני באמת מצטער שאני נורמלי!" הוא צעק עלי.
"אה, אז אני לא נורמלית?!" צעקתי בחזרה ועכשיו ממש בכיתי.
"לא! את לא נורמלית!"
"אתה חתיכת הומופוב מטומטם ומפגר!"
"אני הומופוב גאה!"
"לך לפאקינג עזאזל! אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך יותר!" צרחתי עליו.
בשנייה שהוא הלך קרסתי על הרצפה והתחלתי לבכות כל כך חזק שאני בטוחה ששמעו עד לבקתה של האגריד.
הדלת של המרפאה נפתחה.
"ג'יני? הכל בסדר?" לונה התיישבה לידי וליטפה אותי.
"בואי, נאכל משהו" היא אמרה לי ברוגע.
"יופי, כי אני רעבה" אמרתי ושתינו צחקנו.
"תזכירי לי לא לנסות לצום שוב, בסדר?" אמרתי ללונה.
"אני מבטיחה" היא אמרה וצחקה.