מחנה קיץ

פרק 2 - להוסיף קרשים למדורה

למדריכים שלנו קראו ג'רי וליאל, שני חברה צעירים בני 23 ששרופים על טבע ומחנאות. סך הכל היינו 15 חניכים בקבוצה, אבל לא ראיתי אף אחד מעניין חוץ ממיכאלה, מתן ודניאל כמובן. הוא לא הפסיק לזרוק בדיחות אידיוטיות, ואני חושבת שאפילו ניסה להתחיל קצת עם ליאל. אני חייבת להודות, הוא באמת היה מקסים. היה לו משהו שובב בעיניים, שהזכיר קצת את... אמילי.

לא ראיתי אותה שוב. היא יצאה עם קבוצה של ילדים בני 12 אל המתחם של קבוצה חמש, שהיה בקצה השני של המחנה. מעניין אם יש לה מושג שאני נמצאת פה. לרגע עברה במוחי מחשבה מלחיצה: היא זוכרת אותי בכלל? אבל היא נעלמה כעבור רגע. ברור שהיא זוכרת אותי. התקופה שלי עם אמילי הייתה כמו רכבת הרים, ואין סיכוי שמישהו היה יכול לשכוח דבר כזה, אפילו היא. גוש כבד נוצר בבטני כשחשבתי על זה. אני נמצאת במקום כל כך אחר בחיים עכשיו. למרות התאונה, למרות הנפילה. יש לי חברים תומכים. יש לי חברה תומכת. אמילי? היא הייתה ההפך הגמור מיציבות, והדבר האחרון שהייתי צריכה עכשיו. ובכל זאת היא כאן, והייתה לי תחושה שיהיה לי קצת קשה להתעלם ממה במשך חודש שלם.

התאונה. הצטמררתי כשחשבתי על זה שוב, ולחץ החל להיווצר בבטני. ניסיתי לא לחשוב על זה. למזלי, קול קטע את בליל המחשבות שלי שאיים להתפרץ.

"אליאנה? מה איתך?"

חזרתי למציאות ברגע אחד. ישבנו במעגל, וכל אחד סיפר טיפה על עצמו. דניאל ומתן הגיעו מאילת. מיכאלה תל אביבית. פספסתי לגמרי את השאר, ולא שמתי לב שהגענו אליי. כחכחתי בגרוני והתחלתי לדבר. "כן. אני אליאנה. אני בת 17, מירושלים הבירה", חייכתי ודניאל מחא כפיים. "מזמינה אותנו לשוק אחרי זה?"

"נראה", גיחכתי. "אני עולה ליב עכשיו, וזהו אני חושבת".

"למישהו יש שאלות לאליאנה?" שאל ג'רי, ודניאל הרים את ידו. "לי. מה המספר שלך?"

גיחוכים נשמעו סביבנו, ואני שלחתי לו קריצה. "אפס חמש חמש ואת השאר תנחש".

גל צחוק עלה סביבנו, ודניאל חייך בסלחנות. "גדול", לחשה לי מיכאלה. מתן נתן לי כיף עם חיוך ענקי על הפרצוף. השאלה של דניאל והבדיחה הקטנה שלי שברו קצת את הקרח, והתחלתי לקלוט את השמות של שאר הקבוצה: ליבי מרעננה, יותם מחור בצפון, לירון מקיסריה... הם נראו דווקא בסדר, והתחלתי לחשוב שאולי אני לא אסבול ממש במחנה. כיף גדול לא יהיה פה, אבל כל עוד אני אצליח להתחמק מאמילי, אני אוכל לשרוד עם החברה האלו.

אחרי שסיימנו את הסבב, ג'רי וליאל עברו ביננו ואספו את הטלפונים, לכל המחאות הרבות של כולנו. "זה מחנה בלי טלפונים", פסקה ליאל, וסגרה את תיק הבד בתוכו הם היו. "הם יהיו מוגנים במנהלה".

אחרי שסיימנו להתלונן, ג'רי הציץ בשעון. "טוב חברים. השעה כבר שתיים בצהריים, ואנחנו יושבים על דשא ריק. עד שש בערב, צריך להיות פה מחנה".