שדה התעופה היה הומה. הוא תמיד היה הומה, אבל היום לא התייחסתי לזה בכלל. האנשים עם המזוודות נעלמו בשדה הראייה שלי, והדיבורים הנרגשים של המשפחות שעומדות לטוס לחופשה מפנקת הרגישו כאילו הגיעו ממרחק רב. היה דבר אחד שעניין אותי, והוא היה ממש מולי. היא לבשה ג'ינס שחור קרוע וחולצת אוברסייז שנתתי לה כשישנה אצלי פעם. העיניים האפורות שלה נראו עצובות, ממש כמו שלי. היא חיבקה אותי, והריח שלה התחזק, ריח שהכרתי כל כך טוב. "זמני", היא מלמלה לצווארי, ואני הנהנתי. זה היה נחמד לשקר לעצמנו ככה. זה ריכך את המכה שבטח תבוא אחר כך. התנתקנו, והיא לקחה נשימה עמוקה. "את תשמרי על עצמך, נכון?"
"בטח", אמרתי לה, מנסה לזייף חיוך. אבל אמילי הכירה אותי טוב מדי. היא ידעה שהוא לא אמיתי. "הלוואי שלא הייתי נוסעת", היא מלמלה ובהתה הרצפה.
"עזבי שטויות. אבא שלך החליט, וזה סוף הסיפור. עוד שנה תחזרו וזה הכל".
היא חייכה אליי, החיוך שלה המוכר שלה מצליח לנחם אותי קצת. "אני הולכת להתגעגע אלייך, אלי".
רציתי לומר לה שגם אני, אבל במקום זאת סגרתי את המרחק ביננו בצעד. נישקתי אותה בעדינות, ואז התרחקתי כדי להביט בעיניים שלה עוד פעם אחרונה. לא רציתי שהזיכרון האחרון ממנה יהיה בעיניים סגורות. "נתראה, אמי".
"אליאנה. הי! א-לי-א-נה! כמה זמן לוקח לבחורה הזו לקום?"
הקול של מיכאלה העיר אותי מהחלום. זכרתי אותו במטושטש, אבל זה בהחלט היה מספיק כדי שאדע על מה חלמתי. היום האחרון שלי עם אמילי. לעזאזל, הבחורה הזו מצליחה להיכנס לי למוח בלי שהיא אפילו אמרה לי מילה. רק עצם הנוכחות המרגיזה שלה כאן משגעת אותי. הזדחלתי החוצה מהשק שינה, מנערת את החלום מעליי ומתרכזת במה שקורה סביבי. מיכאלה, ומתן כבר היו ערים, ודניאל עדיין ישן. "מה קורה?" שאלתי אותם.
"ג'רי העיר אותנו ואמר לנו שיש לנו ורבע שעה להתארגן", אמר מתן. "והאח האידיוט שלי לא קם, כמובן".
נתתי לדניאל בעיטה קטנה. "הי, טמבל. יוצאים".
הוא הסתובב אליי, מבולבל. "אפס חמש חמש? או שאני עדיין חולם".
זה חדש. החלפתי מבט עם מיכאלה, שהביטה בי במבט ממזרי וגבות מקושתות. משכתי בכתפיי. אין לי מושג.
"אתה לחלוטין ער, תודה לאל", אמר מתן.
"הממ. התחרטת ואת רוצה לתת לי את המספר שלך, נכון?" הוא חייך, יוצר גומות קטנות בלחייו. "עדיין לא ניחשת את ההמשך, אה?" גיחכתי. פתחנו את התיקים וזרקנו על עצמנו סוודר, כי היה קר בלילה, ונעלנו נעליים. ג'רי דחף את ראשו לאוהל. "מוכנים?"
"רגע", אמרה מיכאלה. "אנחנו צריכים להחליף לבגדים נורמליים. איפה השירותים פה?"
"שום שירותים", אמר ג'רי. "עוד שתי דקות יצאנו. קדימה, תתארגנו על עצמכם".
YOU ARE READING
מחנה קיץ
Teen Fiction- הסיפור הושלם!- חיוך ממזרי עלה על פניה כשהיא נשענה על המשקוף. "ספרי לי על האהבה הראשונה שלך, אלי". פלטתי אנחה. היא רוצה לשמוע את זה. "את כבר יודעת עליה הכל", אמרתי לה. "מסוכנת. מדהימה. מטורפת". להגיע למחנה קיץ? נחמד. להגיע למחנה קיץ שאת בכלל לא רוצ...
