What if»ⓛⓐⓡⓡⓨ

#1

הרגשתי את ליבי פועם במהירות כשהבטתי מבעד לחלון הרכבת.
תמיד חשבתי על איך זה לגור בעיירה,אתם יודעים לחיות בדירה קטנה,ללכת לברים קטנים ובעיקר להינות.
וכל זה הולך לקרות עכשיו.
לא חשבתי שאי פעם אגיע למקום כזה אבל הנה אני,לואי טומלינסון הילד העשיר מלונדון,זה שחי באחוזה ענקית עם משרתים.
עובר לגור בעירה קטנה ונידחת.
לא בגלל שאני צריך ללמוד איך להסתדר בחיים, אלא בגלל אבי שחולה.
הוא ביקש במכתבו שאבוא לטפל בו.
שהוא עומד למות ורוצה מעט חברה.
אומנם הוא לא היה אבא טוב,אבל אני מניח שהוא השתנה,כאשר אמי זרקה אותו מהבית הוא לא טרח ליצור איתי קשר.אני ללא ספק שונא את אבי על זה אבל זה מסקרן אותי למה הוא עשה את זה, למה הוא התנהג אלינו ככה.
ירדתי מהרכבת עם מזוודתי והתחלתי ללכת מביט בשכונות הקטנות שמלאות באנשים,כולם הביטו בי בהרמת גבה כאילו איני שייך לפה והם אכן צודקים.
נשכתי את שפתיי כשהבטתי בבית הגדול,איך זה הגיוני? כולם אמורים להיות עניים.

"סליחה,מי גר כאן?"
שאלתי עובר אורח.

"ראש העיירה."
הוא מילמל.

"הו."
נשכתי את שפתיי.

נכנסתי לתוך הבית בסקרנות וסרקתי אותו בעיניי,זה ללא ספק היה בית יפה,המראה מהודר וזה גרם לי להתפעל.

"אפשר לעזור לך?"
שמעתי קול עמוק מאחוריי.

הסתובבתי במהירות מביט בבחור הגבוה,עיניו ירוקות ושיערו מתולתל.נשכתי את שפתיי וקפאתי במקום,הרגשתי אדיוט לרגע,אבל אז ניערתי את ראשי וניסיתי להתעשת.

"אני רק מחפש את הבית של דייב טומלינסון."
גימגמתי.

הבחור התקדם אליי,גופי רעד והבטתי בעיניו הירוקות והמהפנטות שלו.הוא אחז בסנטרי וגיחך.

"מה אתה בשביל דייב?"
הוא הרים גבה.

"אני הבן שלו."
לחשתי.

"לדייב יש בן? אף פעם לא שמעתי עליך."
גיחך.

ועוד לוהט."
מילמל.

"אנחנו לא בקשר."
נשכתי את שפתיי מרגיש לא בנוח.

"בוא אקח אותך לביתו,אבל קודם אעשה לך סיור."
חייך.

"אוקיי."
חייכתי חיוך קטן.

"תן לי לעזור לך."
חייך ולקח מידי את המזוודה.

"תודה."
לחשתי.

עברנו בין כל האנשים שהביטו בבחור ובי,
חלקם בירכו את הבחור וחלקם רק נופפו.

"אז,איך החיים כאן?"
שאלתי.

"טובים אני מניח."
הוא הרים את כתפיו.

"למה בעצם עברת לכאן? אתה ניראה
כמו אחד שיש לו הרבה כסף."
הוא גיחך.

"הוא חולה,אז באתי לטפל בו."
נשכתי את שפתיי.
הגענו לבית קטן שבשכונה השקטה.