מצמצתי לאט. החזה שלי עלה וירד, והרגשתי שאני רטובה עד לשד עצמותי. הראש שלי כאב, ובאופן אינסטנקטיבי הושטתי אליו יד. הרגשתי קצת דם, ועצמתי עיניים. האור היה מסנוור מדי, והיו הרבה יותר מדי אנשים סביבי. הדיבורים חזרו בעוצמה ובבהירות הרגילה שלהם, והרגשתי שכל זה יותר מדי בשבילי. רציתי לברוח משם בריצה, אבל זו לא הייתה אופציה. הרגשתי לחץ מתחיל לגאות בי, למרות שניסיתי לרסן אותו. ממש לא רציתי עוד נתק כזה שוב מול כולם.
"הי! תנו לה אוויר, אוקיי? זוזו!"
הרגשתי איך הקבוצה שסביבי מתרחקת למשמע הקול המוכר של אמילי, והצלחתי לחזור לנשום כרגיל. פקחתי עיניים, וגיליתי שהיא כורעת לידי, ושאר האנשים במרחק סביר מאיתנו. העיניים האפורות שלה נראו מודאגות, והגבות שלה מכווצות. לא הכרתי עדיין את אמילי המודאגת, אבל לחשוב שהיא במצב הזה בגללי הפך לי את הבטן. תמיד הכל הלך חלק איתה. איכשהו, תמיד הצלחנו לברוח מהכל ברגע האחרון. לא ידעתי מה בדיוק אני מרגישה אליה עכשיו, אבל הכעס והעצבנות בהחלט הפכו לסערת רגשות שמכילה יותר מהם. ולמרות שלא רציתי להודות בזה, משהו בי היה מרוצה כל כך מזה שהיא מסתכלת עליי ככה.
"את בסדר?" היא שאלה אותי. היא לא נגעה בי, אבל אלו היו המילים הראשונות שהיא אמרה לי מאז זיהיתי אותה במחנה. המילים הראשונות שהיא אמרה לי מזה שנתיים. הנהתי לאט, והתרוממתי על המרפקים. היא נחפזה לשלוח יד כדי לייצב אותי. "לאט, אלי".
"זה אליאנה עכשיו", מלמלתי, ונגעתי שוב בראש שלי. הוא בהחלט דימם, אבל לא מאוד. "את צריכה חובש", אמרה אמילי, וסימנה לאחד המדריכים האחרים לבוא. הארי. הוא כרע לצידי ובחן את הפצע. "אני בסדר", אמרתי לו, אבל הוא שלף רצועת בד מתיק עזרה ראשונה. "אנחנו חייבים לטפל בחניך שנפצע. הפצע הזה זקוק לחבישה".
"אמרתי שאני בסדר", אמרתי בקול קצת רם יותר.
"תוודא שאתה חובש אותה טוב", אמרה אמילי להארי והוא הנהן. "אולי יהיה צריך לשלוח אותה לבית חולים ליתר ביטחון", הוא השיב לה.
הבטתי בשניהם ברוגז. עצבן אותי שהם לא מתייחסים למה שאני אומרת. ויותר מזה, עצבן אותי שאמילי נמצאת מעליי. בפעם הקודמת היא גררה אותי לכל השטויות שעשינו, והנה שנתיים אחר כך שוב יש לה השפעה עליי, השפעה שניתנה לה על ידי חולצה אדומה טיפשית. הסמכות שלה עליי הרתיחה אותי כל כך, שלא יכולתי להסתכל עליה אפילו. אם אני אעשה את זה, אני עלולה להעיף לה סטירה, או לבכות. נראה מה יבוא קודם.
המדריכים התחילו לפזר את החניכים, והפעילות הרגילה חזרה. אחרי כמה דקות הארי סיים את הטיפול שלו בפצע, והתרומם. "את בסדר. אני לא חושב שאת צריכה בית חולים כרגע".
חריקת גלגלים נשמעה, ואורן ירד בקפיצה מג'יפ. "מה קרה בדיוק?" הוא שאל את הארי. אמילי כבר לא הייתה שם, היא חזרה אל הקבוצה שלה מזמן. הארי הסביר לאורן בקצרה שנפצעתי והוא טיפל בזה, והפצע לא בעייתי מדי. אורן כרע לידי והביט בי בדאגה. "איך נפצעת? מה הלך שם?"
YOU ARE READING
מחנה קיץ
Teen Fiction- הסיפור הושלם!- חיוך ממזרי עלה על פניה כשהיא נשענה על המשקוף. "ספרי לי על האהבה הראשונה שלך, אלי". פלטתי אנחה. היא רוצה לשמוע את זה. "את כבר יודעת עליה הכל", אמרתי לה. "מסוכנת. מדהימה. מטורפת". להגיע למחנה קיץ? נחמד. להגיע למחנה קיץ שאת בכלל לא רוצ...
