לא טרחתי לנתק את הטלפון כשהנחתי אותו על השיש. השפתיים שלי היו לחוצות אחת לשנייה כל כך חזק, שבשלב מסוים טעם מתכתי של דם עלה בפי, והבנתי שנשכתי אותן. הרגשתי את השיש הקפוא מאחורי, ואת הלמות הלב שלי. בשלב מסוים השיחה עם רגב התנתקה, ונשארתי לבד במטבח. סופיה. אני פה כל כך מעט זמן, והיא כבר בגדה בי.
"הלוואי שהיית איתי בחופש. הוא אמור להיות מדהים, אבל הוא יהיה הרבה פחות מדהים בלעדייך".
זה מה שהיא אמרה לי כשרק הגעתי לכאן. היא החזיקה לי את היד, והסתכלה לי בעיניים, וגרמה לי להרגיש שיהיה בסדר כשיצאתי אל המחנה הטיפשי הזה. היא שיקרה? היא הייתה חייבת לשקר. אין סיכוי שהיא שכחה הכל אחרי פחות משבעיים. עברו פחות משבועיים. זה הרגיש כמו נצח.
"הכל בסדר?"
לא שמתי לב שאמילי נכנסה למטבח עד שהיא דיברה. היא החזיקה את הלפטופ שלה ביד אחת, והביטה בי בדאגה. "לא ענית לי קודם, רק רציתי לוודא שהכל טוב".
הרמתי את המבט שלי אליה לאט. "לא", לחשתי. "סופיה בגדה בי".
הפתעה חלפה בעיניה, ומייד מבטה התרכך. "לעזאזל. אני מבינה, אלי. איך... איך את?"
המבט שלי נדד ממני והלאה. "אני לא מבינה", אמרתי לבסוף בקול שקט. "היא עזבה אותי. את עזבת אותי. אמא שלי... כולם עוזבים. אף אחד לא נשאר".
היא נשכה את שפתיה, ואז התקרבה אליי בצעד נחוש. "כי כולם דפוקים", היא אמרה לי. "כולם דפוקים. סופיה לא שווה אפילו רבע ממך, אלי. היא סתם כלבה ש – "
"היא לא!" לא שמתי לב שצעקתי עד שהמילים יצאו מפי. "היא לא סתם כלבה, אמילי! אני אוהבת אותה!"
היא שוב נראתה מופתעת, אבל לא התעכבתי על זה. כעס פעם בורידים שלי, קר וקשה. החזרתי את מבטי אליה, והפעם הסתכלתי לה בעיניים. "היית חייבת להרוס הכל, נכון?"
היא נסוגה, המבט המופתע שלה שב. זה רק הרגיז אותי עוד יותר. "הרסת לי את החיים פעם אחת. ועד שהצלחתי להתגבר על הבלגן שאת השארת, היית חייבת להופיע ולעשות את זה שוב".
"אני לא – " היא התחילה לומר, אבל קטעתי אותה. "את טסת ללונדון המחורבנת אחרי שגררת אותי לגמרי לחיים הדפוקים שלך, וזה שבר אותי. ועכשיו את חוזרת, ומצליחה להרוס את הדבר הטוב היחיד שקרה לי מאז! אולי קשה לך להאמין, אבל אני כן אהבתי מישהי אחרייך".
"אלי", היא ניסתה שוב. היא לא צעקה, אבל כינוי החיבה הזה גרם לי לרצות להעיף לה סטירה. "אני מצטערת על סופיה, אבל אני לא קשורה למה שקרה ביניכן או להחלטות שלה".
"איכשהו, כל פעם שאני פוגשת אותך החיים שלי נהרסים", נהמתי. היא לקחה צעד אחורה. "כי זה מה שאת יודעת לעשות, נכון אמילי? להרוס. את עושה מה שמתחשק לך, ומשאירה אחרייך שובל הרס. זו מי שאת, לא?"
היא נסוגה עוד, והמבט הפגוע של התקשח והפך למשהו אטום. "עשיתי את מה שעשיתי אז", היא אמרה בשקט. "אבל את לא יכולה להפיל עליי את כל הצרות של החיים שלך".
"אין לך מושג מה את עושה, נכון?!" צעקתי שוב, הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. "בשבילך – בשבילך זה משחק, נכון? הכל היה משחק ועכשיו זה עוד משחק ואני... " נעצרתי כדי לנשום. "לכי לעזאזל אמילי. כל פעם שאת מופיעה בחיים שלי משהו רע קורה. את הבן אדם הכי גרוע שיצא לי להכיר. אני מצטערת שפגשתי אותך".
התחלתי ללכת לדלת, אבל היא עצרה אותי. "אל תשכחי שבגדת בה קודם", היא סיננה, ואני התרחקתי. "לא בגדתי בה", ירקתי. "את ניסית את כל השטוית שלך כדי להשכיב אותי או משהו כזה, אבל אני לא בגדתי בה".
"פיזית, לא", היא אמרה. "אבל סיפרת לי דברים שלא העזת לדבר עליהם איתה. סמכת עליי כמו שלא סמכת עליה. כשהיית איתי, לא חשבת עליה בכלל", הקול שלה התגבר לקראת הסוף, ואז צנח שוב. "זו בגידה רגשית. וזה הרבה יותר גרוע".
הסתכלתי עליה לרגע. היא נראתה כועסת עכשיו, מתאימה את עצמה אליי. המילים שלה פגעו בי בעוצמה, אבל פשוט לא יכולתי לעכל הכל כרגע. נדחפתי בגסות וחלפתי על פניה, פותחת את הדלת בחבטה. לא טרחתי לוודא שאין מדריכים בחוץ, אלא הלכתי ישירות אל השביל שמוביל למחנה. הדמעות דקרו את עיניי, מאיימות ליפול. ירדתי בסרבול בשביל, כמעט רצה, עד שהגעתי לשטח שלנו. כולם ישנו, ופצפוץ האש היה הקול היחיד שנשמע. לא רציתי להיות פה. לא באוהל, לא בשטח של הקבוצה, ולא במחנה הנורא הזה. חציתי את המחנה, וצנחתי לישיבה מאחורי השירותים. סוף סוף נשברתי, והנחתי לדמעות ליפול. הן זרמו בנחילים על לחיי, מרטיבות אותי, משאירות בפי טעם מלוח ומריר. כשהייתי קטנה ובכיתי, ליקקתי בסוף את הדמעות משפתיי, ויום אחד אחרי שנרגעתי אמרתי לסבתא שלי שהן דווקא טעימות, כמו מלח. היא חייכה, ושאלה אותי אם זה לא נחמד שאפילו בדבר מכוער כמו דמעות יש חלק יפה. משכתי בכתפיי והלכתי לאכול, אבל המשכתי לחשוב על המשפט הזה כשהתבגרתי. הוא עזר לי להירגע, לחפש את החלק הטוב או המוצא מהסיטואציות שהייתי בהן. אבל הפעם לא הצלחתי למצוא את החלק היפה. לא היה שום חלק יפה. אז הנחתי להן לזרום, עד שהרגשתי גוף חמים שהתיישב לידי. יד נכרכה סביבי, וידעתי מי זה לפני שהרמתי את עיני.
דניאל לא אמר כלום, רק ישב לידי, יד אחת שלו מחבקת אותי. הראש שלי נח בשקע כתפו, הדמעות שלי מרטיבות את חולצתו. הוא היה יציב, סלע מוצק בים סוער. "אני לא יודע מה קרה, אפס חמש חמש", הוא מלמל בשקט אחרי כמה דקות של דממה בהן אני בוכה אל כתפו. "אבל הייתי חייב להגיע. ראיתי שאת הולכת לכיוון השירותים, וזה תמיד אומר שיש בעיה, נכון?"
זה הוציא ממני צחוק קצר. הרמתי את מבטי ומחיתי את עיני. ניסיתי לייצב את נשימתי, אבל זה לקח כמה רגעים. הוא חיכה בסבלנות, עדיין מחבק אותי. בטח נראיתי נורא, עם העיניים הנפוחות מדמעות והנזלת והשיער הפרוע. "ואתה תמיד מגיע", לחשתי.
הבנתי כמה קרובים אנחנו. העיניים שלו לא עזבו את שלי, והרגשתי כל מילימטר של גופו שהיה צמוד לגופי. לא הנחתי לעצמי לחשוב לפני שהתקרבתי אלי והנחתי את שפתיי על שלו. לרגע אחד הוא לא הגיב, אבל אחרי שנייה הוא נענה לי, והרגשתי שהוא מנשק אותי בחזרה.
YOU ARE READING
מחנה קיץ
أدب المراهقين- הסיפור הושלם!- חיוך ממזרי עלה על פניה כשהיא נשענה על המשקוף. "ספרי לי על האהבה הראשונה שלך, אלי". פלטתי אנחה. היא רוצה לשמוע את זה. "את כבר יודעת עליה הכל", אמרתי לה. "מסוכנת. מדהימה. מטורפת". להגיע למחנה קיץ? נחמד. להגיע למחנה קיץ שאת בכלל לא רוצ...
