מחנה קיץ

פרק 16 - רואים שהוא עושה לך טוב

כשהתעוררתי למחרת בבוקר, הרגשתי את דניאל מתחתיי. לקח לי רגע להבין למה לעזאזל אני שוכבת על החזה של דניאל, שהתרומם וירד באיטיות עם כל נשימה שלו. כף היד שלי הייתה משולבת בשלו, והמגע המעקצץ הזכיר לי את כל מה שקרה אתמול בלילה. השיחה עם סופיה, הבגידה שלה, הריב העצום עם אמילי, והדמעות שלא הפסיקו לרדת. ולבסוף, הנשיקה שלי עם דניאל, טעמה חד וברור עכשיו בזכרוני.

שיט.

דניאל התחיל להתעורר, העיניים הכחולות שלו ישנוניות. ירדתי ממנו במהירות, פחות או יותר נופלת על האדמה. קריאות ההשקמה העליזות של המדריכים הדהדו סביבנו, וידעתי שעוד רגע השטח יהיה מוצף חניכים. אתמול בלילה נרדמנו ממש כאן, מאחורי השירותים, בלי שדיברנו על מה שקרה או על מה שזה אומר. קמתי והתחלתי לחזור לקבוצה, לפני שדניאל יתאפס על עצמו ויתעורר באמת. אני לא יודעת מה הוא חושב שאתמול בלילה היה, ולמען האמת גם לי אין מושג. האפשרות שהוא ישאל אותי על זה הייתה כל כך מפחידה, שפחות או יותר רצתי בחזרה לשטח שלנו.

מיכאלה הביטה בי במבט משועשע כשצנחתי מתנשפת על המזרן שלי לידה. "את לא ישנה אף פעם?"

"אני כן - זאת אומרת, לפעמים. ג'רי היה כאן כבר?"

"לא", היא אמרה, ואז המבט שלה נהיה ערמומי. "אגב אנשים שלא כאן. גם דניאל לא נמצא פה! ונחשי מי עוד לא הייתה פה עד לפני דקה? אה, כן, את".

בדרך כלל ההגזמות של מיכאלה היו דמיוניות לחלוטין, אבל הפעם היא קלעה בול. גלגלתי עיניים וזרקתי עליה כרית. "תפסיקי כבר עם התיאוריות קונספירציה שלך, סתומה".

הפטפוטים העליזים של מיכאלה, שעכשיו נסובו לעובדה שג'וני מסתובב עם היקי ענק על הצוואר, היו הסחת דעת מצוינת. הבעיה האמיתית הייתה שמי שהזכיר לי את הכל התקרב אלינו עכשיו. השיער של דניאל היה סתור, והוא עדיין נראה די ישנוני. העיניים שלו פגשו בשלי מייד, והסטתי את מבטי במהירות. למזלי, היה מי שיציל אותי.

"דניאל!" רעם קולו של ג'רי.

"כן ג'ריקו", נאנח דניאל כשהגיע אלינו.

"איפה היית?" שאל ג'רי בזעף.

"בשירותים", הוא פלט באופן אוטומטי. לפחות זה היה נכון.

ג'רי תקע בו את המבט החמור שלו עוד כמה רגעים ואז הסתובב אל כולנו. "זה נגמר", הוא אמר בעצבנות. "כל הטיולים האלה לפנות בוקר. כולם נכנסים לשקשים בספירת הלילה, ונמצאים בשטח של הקבוצה עד ספירת הבוקר. מותר ללכת לשירותים או לאוהל המרכזי בשביל להשיג מדריך, אבל בספירת הבוקר כולם כאן. אני ברור?"

מלמולי הסכמה נשמעו מכולם, אבל לא אני ולא דניאל הגבנו. הוא היה עסוק מדי בלנסות לתפוס את מבטי, ואני הייתי עסוקה מדי בלבהות בחרק שהילך על הדשא מתחתיי, שפתאום נראה מרתק ממש.