𝗠𝘆 𝗦𝘁𝗲𝗽 𝗕𝗿𝗼𝘁𝗵𝗲𝗿💋🖤

פרק 4✩

ישבתי בחדר קוראת עוד אחד מסיפורי אהבה שאני רגילה לקרוא בכל פעם שאני רוצה לברוח קצת מהמציאות אז אני שמה אוזניות ונכנסת לתוך הספר. הרגשתי בנוכחות בחדר אז הרמתי את ראשי וקלטתי את עומרי מסתכל עליי וחיוך מתנוסס על פניו

"חחח מה?" אמרתי מוציאה את האוזניות מאוזניי. "כלום סתם כיף לראות אותך ככה" הוא אמר וקרץ לי "נו באמת" אמרתי וגילגלתי את עיניי.

הוא התקרב אליי ולקח לי את הספר ושם בו את הסימנייה ואז הניח אותו על השידה ליד מיטתי.
"מה אתה עושה?" שאלתי ומבט לא מובן על פניי.

"סתם.. כלום.. אמא שלך ואבא שלי לא בבית אז זה אומר שכל הבית לעצמנו נסיכה" הוא רציני? הרמתי את גבתי וצחקתי מעט.. "אלוהים!!"
"מה לא כיף לך איתי קטנטונת?" הוא עשה פרצוף נעלב "נווו מה אתה רוצה לעשות?" דבר ראשון את זה. הוא הקים אותי מהמיטה והצמיד אותי לקיר מבטינו הצטלבו וזה נמשך כמה שניות טובות..

תמיד אהבתי להסתכל לעומרי בעיניים יש לו עיניים טובות כאלה תמימות אבל לא תמימות עיניים שאין לאף אחד אחר כשמסתכלים לו בעיניים אי אפשר שלא לשקוע בהן. שפתינו היו סנטימטרים בודדים אחת מהשנייה יכולתי להרגיש את נשימותיו
החמות על פניי פתאום הרגשתי במגע שפתיו הייתי צריכה אותן כל כך הייתי צריכה אותו.

אני עדיין מנסה להבין אם כל זה חלום או מציאות אם פשוט אני אקום בוקר אחד וזה לא יהיה אמיתי ואני ועומרי נהיה כמו שהיינו קודם אבל לשמחתי זה לא חלום תאמינו לי צבטתי את עצמי יותר מיידי פעמים, והנה אותה הרגשה מוכרת חוזרת לה אל תוך גופי.

אותה צמרמורת אותו לב דופק כאשר שפתיו של עומרי נוגעות בשלי.
פרפרים לא מפסיקים להציף את ביטני וליבי מאיץ.
רק חסר לי שמישהו יראה אותנו..
אני יודעת שעד עכשיו זה נשמע מוזר כי אני בת 13 ועומרי בן 17 אבל אני התאהבתי בו אין לי מושג קלוש איך זה קרה כי גם אני מכירה אותו כל החיים שלי והחלק שהכי הפתיע אותי זה כשהוא סיפר לי שהוא מאוהב בי כבר במשך שנתיים! ואני לא שמתי לב לכלום! אני עד כדי כך עיוורת אה ?

ועכשיו הכל מתחבר לי! כל הסטוצים שלו כל החברות המתחלפות הכל היה במטרה כדי לשכוח ממני.

אני ועומרי התנתקנו אחד מהשני והרגשתי עדיין את עיקצוציו של שפתיו על שפתיי.
"בואי" הוא לפתע אמר ומשך ביידי לכיוון חדרו.
"חכי לי כאן אני תכף בא" הנהנתי בראשי והוא יצא סרקתי את מבטי על כל פינה בחדר אני זוכרת את החדר שלו יותר קטן מוזר.. פתאום מבטי נעצר על שקית ניילון עם חומר לבן בתוכה שהייתה מונחת על השידה ליד מיטתו

משהו באינסטינקט אמר לי לגעת בזה וכך עשיתי הרמתי את השקית הקטנה לגובה עיניי ובחנתי אותה פתאום שמעתי את הדלת נפתחת בחוזקה וסובבתי את ראשי וראיתי את עומרי עם עיניים פעורות מתקדם אליי במהירות

"אל תגעי בזה!!!" הוא צעק עליי "מה.. מה זה אמור להיות?" מלמלתי "לא עניינך!" מה יש לו? "פתחת את השקית?? הרחת את החומר???" הוא שאל בלחץ "מה?!" ניסיתי להבין את הסיטואציה "עשית את זה או לא?!" הסתכלתי על מבטו הלחוץ והנחתי את כף ידי על ידו במטרה להרגיע אותו

"לא, לא פתחתי" אמרתי וראיתי איך הלחץ בגופו יורד לאט לאט "יופי אם את רואה שוב כאלה שקיות בחדר שלי פשוט אל תגעי!!" מה למה? "מה זה בכלל?!"

"עזבי" הוא סינן מבין שיניו. אני פשוט אנצל את ההזדמנות שעומרי לא יהיה בבית יום אחד ואני אבדוק מה זה אני חושבת שאני יודעת מה זה אבל אני לא בטוחה..

הרגשתי שעומרי כועס עליי אז קמתי והתקדמתי לכיוון יציאת החדר "ביי" אמרתי בקול אדיש אך קצת מתוח "לא נו ליאן חכי!" הוא קרא מאחורי אבל התעלמתי והתקדמתי לכיוון החדר שלי.

שמעתי אותו מאחורי הוא תפס בידי וסובב אותי בחדות לכיוונו "את התעלמת ממני הרגע?!" הוא אמר וטון עצבני בקולו. "כן" אמרתי בקול מלא ביטחון אבל גם קצת מפוחד.

כשעומרי עצבני כדאי להתרחק אבל עכשיו אין לי מקום מפלט פאק!
"אה באמת?" הוא אמר מתקדם צעד לכיווני אוקיי יש לי הרגשה לא טובה לגבי זה..

"את בחיים לא מתעלמת ממני! הבנת?!" הופתעתי קצת מהסיטואציה "הבנת?!" הוא חזר על עצמו.
מה קורה כאן? לפני רגע המצב היה בסדר.

איך זה השתנה כל כך מהר? אבל השאלה העיקרית שלי היא מה עובר עליו שהוא מתנהג אליי ככה? זה לא קרה אף פעם.

השתחררתי מאיחזתו והתרחקתי ממנו הוא התנשם בכבדות אף פעם לא ראיתי אותו במצב הזה
"כשתירגע אתה יודע איפה למצוא אותי" אמרתי לו והלכתי לכיוון החדר שלי סגרתי את הדלת ושמעתי אותו חובט בקיר וצועק.

צעקתו הבהילה אותי מה יש לו?!
אבל העצבים שלו זה לא מה שהעסיק אותי אלא השקית עם החומר הלבן שראיתי אצלו בחדר בבקשה שזה לא מה שאני חושבת שזה.. אין מצב זה לא מתאים לעומרי להשתמש בזה.. מוזר שאני קוראת לזה 'זה' שאני כמעט בטוחה שאני יודעת טוב מאוד מה זה אבל אני לא אקפוץ למסקנות אני עוד לא יודעת מה זה בדיוק.

כעבור חצי שעה דפיקה נשמעה על דלת חדרי "כן?" שאלתי הוא פתח את הדלת ומבט חרטה על פניו "אני מצטער שצעקתי עלייך" הוא אמר ונאנח.
לא היה לי מה להגיד לו "נו יפה שלי את יודעת שאני אוהב אותך וזה היה בלי כוונה פשוט אני לא אוהב שנוגעים לי בדברים פעם הבאה תשאלי"

'דברים' מה שראיתי זה דברים? ואז שאלתי אותו את השאלה שלא ציפיתי שמילותיה יצאו מבין שפתיי.
"אתה משתמש בסמים?" הוא הסתכל עליי במבט מופתע. ולסתו התהדקה והוא פשוט שתק

"אני חוזרת שוב אתה משתמש בסמים?"
"את שואלת אם אני מה?!"
"אני שואלת אם אתה משתמש בסמים!" עוד כמה פעמים אני אחזור על עצמי?
"למה שתחשבי ככה?!" ראיתי דברים..

"אה כן? אז מה זאת השקית עם החומר הלבן שראיתי?!" מרגישה את עצביי בתוך גופי רק עולים.
"זה.. זה.. מלח למזל טוב!"
"אה כן? אז למה היית לחוץ אם אני אריח את זה או לא?" הוא משקר לי אבל למה..?
"כי זה מלח מיוחד כזה שאסור להריח הוא רעיל!" הוא רציני איתי איזה תירוץ גרוע
"כן.. אני לא קונה את זה"
"אה כן?!"
"כן!"
"אין בעיה!"

הוא התקרב אליי ועצרתי אותו מלהתקדם עוד בעזרת ידי על חזהו. הוא גיחך והוריד את ידי "את בחיים לא חוסמת אותי מובן?" סליחה?!? ולפני שהספקתי להגיב הוא ריסק את שפתיו על שפתיי ואותה תחושה מוכרת חוזרת שוב.
ולא יכולתי להתנגד אליו שפתיו היו החולשה שלי.
והנה נכנעתי אליו שוב.