מחנה קיץ

פרק 17 - טאץ' אומנותי

פרק 17
סיפרתי למיכאלה עליי ועל דניאל בלילה. היא נזהרה שלא להציק לי עם העניין במשך היום, למרות שלא פספסתי את המבטים המרומזים שהיא תקעה בי פעם בכמה זמן. המדריכים העסיקו אותנו בכל כך הרבה פעילויות, שרק כשהירח עמד גבוה בשמים היה לי זמן לתפוס אותה לשיחה. היא הלכה אחריי לצד, מנסה להסוות את המבט הלהוט על פניה. "אנחנו ביחד", אמרתי בלי הרבה הקדמות.
היא פלטה צווחה קטנה, ואז השתתקה למראה המבט שעל פניי. "זה סוד?"
"לא. פשוט... מישל".
"עזבי אותה", אמרה מיכאלה בביטול. "מה היא יכולה לעשות? היא סתם ילדה קטנה, וחבר שלך לא ייתן לה לגעת בך".
מיכאלה מתחה את המילה בהנאה, אבל משום מה לא הרגשתי בנוח עם התואר החדש הזה של דניאל. זה הרגיש לי מוקדם מדי. בכל זאת, הנהנתי. "את בטח צודקת. זה לא צריך להיות סוד".
היא נתנה לי טפיחה מעודדת על הכתף. "ככה מתגברים על אקסית רעילה!"
"היא לא הייתה רעי... " התחלתי, אבל השתתקתי באמצע. לא היה לי כוח לנהל את הדיון הזה שוב, בטח לא עם מיכאלה שבכלל לא יודעת על הפעם האחרונה שהנושא הזה עלה. לא רציתי להתעצבן עוד פעם.
"בכל מקרה, אני שמחה בשבילכם. אתם לגמרי מתוקים"
אחרי השיחה ועוד קצת משימות שג'רי הפיל עלינו, כולנו הלכנו לישון. התקשיתי להירדם בלילה הזה. המחשבות שנדחקו הצידה בגלל העומס שהיום הביא איתו התגנבו החוצה לאט, מטפטפות אל ראשי. חרטות לגבי אמילי התחילו לעלות, ודקירות כאב קטנות הגיעו מהמחשבות על סופיה. אבל יחד איתן הייתה גם התרגשות בעניין דניאל. אני ודניאל היינו בקבוצות שונות כי ג'רי החליט שקבוצות תשע ועשר צריכות 'להתגבש' וערבב ביננו, ככה שלא דיברתי איתו כל היום. הוא אפילו ישן באוהל רחוק מזה שלנו. אבל מידי פעם כשחלפנו אחד על פני השני הוא התחכך בי בטעות או שלח אלי חיוך קטן מהעבר השני של קרחת היער. רציתי לחצות את המרחק ביננו ולהתכרבל לצידו, ממש כמו בלילה ההוא, שהיה רק אתמול. החזה שלו שעלה וירד בקצב מרגיע, נשימותיו החמימות על פניי... הנוכחות שלו. כשהייתי עם דניאל, לא הייתי לבד.
בעצם, למה לא? הצצתי בשעון של מיכאלה. שתיים וחצי בלילה. יש סיכוי שהוא ער, מתחבט במחשבות שלו כמוני? זרם אדרנלין עבר בי. אני ממילא לא אירדם, ואם גם הוא ער... הוא בוודאי יוכל להסיח את דעתי מהמחשבות המציקות האלה. פקחתי עיניים והסתובבתי, מתכוונת לקום. עצרתי ברגע האחרון למשמע רעש, מלמול שקט. קפאתי במקומי, סקרנית. מי עוד ער בשעה כזו? ניסיתי לקלוט מה הם אומרים, אבל לא הצלחתי אפילו לזהות מי הדובר. אחרי כמה שניות, קול רשרוש נשמע והבד שתלינו כדלת התנגש בענפים וקרן אור ירח בהירה הציפה את האוהל. נדרכתי, לא מעיזה לזוז. קול צעדים זהירים נשמע, נעצר ממש לידי. דניאל? שמעתי עוד רשרוש בד, ופקחתי חצי עין. יד הושטה לקחת משהו שהיה מונח מאחורי, משהו שלא הצלחתי לזהות. אבל את הסניקרס המרופטות זיהיתי.
הרגליים עזבו את האוהל במהירות, הבד נשמט מאחורי בעליהן ומותיר אותי בחושך ששרר קודם בואו. התיישבתי וחיפשתי בקדחנות את הפנס שלי, וכשסוף סוף אצבעותיי נסגרו עליו הפניתי אותו אל המקום אליו היד נשלחה קודם. לקח לי רגע להבין מה היא לקחה, אבל ברגע שהבנתי נעמדתי בקפיצה. הרגליים שלי מצאו את נעלי ההליכה שלי, ולא טרחתי אפילו לקשור שרוכים כשכשלתי החוצה מהאוהל.
אורו של הירח היה חזק בקרחת יער כמו זו שהיינו בה, וחשף בבירור את כל השטח שסביבי. לא היה לי קשה למצוא את מה שחיפשתי: במרחק עשרה מטרים ממני בערך, עמדה מישל, לידה כמה מחבריה. היא החזיקה בידה את הסווטשרט האדום שלי – הסווטשרט של אמילי. בידה השנייה נצנצה להבת אש שהגיע ממצית.
כשהיא ראתה אותי, חלפה על פניה הפתעה רגעית ומייד אחר כך עלתה על פניה הבעת הלגלוג הרעילה הקבועה שלה. התקרבתי אליהם בעצבנות, כעס לא מוסבר חולף בי. "תראו מי החליטה להתעורר", אמרה מישל בחיוך. היא קירבה את הלהבה לסווטשרט. "חשבתי שזה יהיה יותר יפה עם עוד כמה חורים. טאץ' אומנותי".
החברים שלה צחקו. באותו רגע, נשבר לי. "מי את חושבת שאת?" קראתי, הקול שלי מהדהד במחנה. מישל העיפה מבט באוהלים, כאילו היא מפחדת שמישהו יצא ויגלה אותה עומדת עם המצית והסוויטשירט ביד. "הפעם הלך עלייך", אמרתי לה. נשבר לי. לא דניאל ולא אף אחד יעשו את העבודה במקומי הפעם. רצתי אליה, במטרה לחטוף את הסוויטשירט, אבל היא לא נשארה במקום. במקום זאת, היא רצה אל היער.
כאן בקושי היה אור. רצתי אחריה, מזגזגת בין גזעים כהים לשיחים דוקרניים. היא הייתה מהירה, גופה הצנום משתחל בין הצמחים וממשיך פנימה. הצלחתי להשיג אותה אחרי דקה, כשחרך דק בין הענפים מטיל קרן אור לבנה בודדה ביננו. "מה הבעיות שלך?!" צעקתי אליה. "מה – למה לעזאזל?!"
משום מה, היא עצרה והסתובבה אליי. הגיחוך על הפנים שלה נראה כמעט מטורף באור הקלוש הזה. "את לא יודעת, אה?" היא ירקה. "אין לך מושג מזויין. טוב... אבל אני יודעת".
היא חייכה, השיניים הלבנות הקטנות שלה נוצצות כמו ניבים. היא קירבה את המצית שלה אל הבד האדום, ואני זינקתי קדימה.
משהו משך אותי למטה בחוזקה.
השתטחתי על הקרקע.
כאב. כאב הבזיק ביד ימין שלי.
הריח של העשן החזיר אותי למציאות. שמעתי את השם שלי, אבל לא הקשבתי. המילים של מישל חזרו אליי, מהדהדות במוחי. היא לקחה את הסווטשירט. דווקא את הסווטשרט, מכל הדברים בעולם. היא אמרה שהיא יודעת, ושהיא זוכרת משהו שאני לא זוכרת. המחשבות הסתחררו בי כמו טורנדו, ורק הידיים שהרימו אותי החזירו אותי למציאות.
טעמתי דם בפי.
ידיים חזקות הרימו אותי, והכאב ביד חזר במלוא העוצמה. פרצופו המודאג של דניאל נגלה אליי, העיניים הכחולות שלו מרוכזות בי, הקול שלו מנסה להסוות את הבהלה שבהן. "אליאנה. הכל בסדר. אני כאן".
לילה. צללית של אקדח, ריצה מטורפת. צחוק, והריח שלה. הרמתי את מבטי אל דניאל, אבל לא באמת הצלחתי להתמקד בו.
היא יודעת