וואנשוטים/ Oneshots

טהורים תמיד

הערה: אני חייבת להתחיל לכתוב על עוד דמויות בסיפורים הבאים אני מרגישה שאני חופרת מדי על מינרווה. חשבתי לכתוב על הרמיוני.
טוב שיהיה בינתיים...

-1997-

"מה? אתם לא יכולים לבקש לעשות דברים כאלה!" קול צפצפני ונועז קרא.
"זה גם לא עניינכם דָמוֹ של מי בדיוק הוא טהור ושל מי פחות!" המשיך קול נשי וזועם.
שני הקולות נשמעו עמומים מאחורי דלת העץ הכבדה של חדר המורים.
"לא הייתי נכנס לשם במקומךְ," אמר פסל גרגול ששמר על הכניסה לחדר.
אבל מינרווה מקגונגל הייתה כל כך מותשת ונרגזת, עד שלא היה אכפת לה מי צועק שם ועל מה.
כאשר היא נכנסה לחדר, מרבית המורים ישבו בגבם אליה, ונראה שהם הקשיבו בדיוק לסנייפ, המנהל שדיבר, ומשהו במה שאמר עורר את זעמם.
סנייפ זרק אליה מבט קצרצר ועיניו הבהיקו, לאחר מכן הוא המשיך ואמר-
"אלו התקנות, וכולם מחוייבים אליהן. פרופסור קארו יתלה שלט על הקיר עם מידע יותר מפורט." הוא הסתלק מחדר המורים בהינף גלימה, לא לפני שהביט בקצרה בפרופסור מקגונגל בדרכו החוצה.
אמיקוס קארו, כפוף ובעל עיניים קטנות ומרושעות, התאמץ לעמוד על קצות אצבעותיו על מנת לתלות את הכרזה במקום גבוה על הקיר.
הפרופסור ספראוט ניגשה אל הכרזה לאחר שאמיקוס הסתלק ובחנה אותה בקפידה, מבטה נגעל.
"אני פשוט לא מאמין," פלט סלגהורן וצנח על כורסה חומה, שפלטה מעט אבק כשהתיישב עליה.
הפרופסור מקגונגל קראה בקצרה את השלט:

צוות המורים היקר,

בדיקות טוהר-דם נרחבות יבוצעו בשורותיכם בימים הקרובים.
מחובתינו לוודא שאין מורים בעלי קשר כל שהוא למוגלגים.
זוהי מצווה חשובה ביותר לטהר את בית הספר מכל בני המוגלגים למיניהם.
בקרוב תזומנו אל משרד המנהל לצורך ביצוע הבדיקה.

מינרווה מקגונגל לא יכלה להרגיש מופתעת פחות.
היה ברור שאדון האופל ירצה לטהר את בית הספר מכל בני-המוגלגים.
"מינרווה," קרא סלגהורן והציע לפרופסור מקגונגל את המושב לידו.
היא ניגשה לשם, פסי אור שמש זהובים של שקיעה האירו את פניו המודאגים של סלגהורן.
"מה סנייפ סיפר לכם כאן קודם?" הפרופסור מקגונגל שאלה.
- " הוא סיפר על הבדיקה...סוג של בדיקת דם, הסביר מתי זה הולך להיות...כל אחד נכנס בתורו."
הפרופסור מקגונגל הביטה בסלגהורן בדאגה.
"ראיתם מה זה?" זעפה הפרופסור ספראוט והתיישבה בכבדות על כיסא עץ גדול. "בדיקות לטוהר דם! אתה טהור או חצוי דם? הישאר! אתה בן-מוגלגים? התפטר! בושה וחרפה, פשוט בושה, ואני אומרת את זה בתור חצוייה!"
"לחצויים אין ממה לדאוג," אמר סלגהורן.

ביום למחרת הפרופסור סלגהורן עשה את דרכו בצעדים כבדים אל משרדו של המנהל.
הוא השתדל להתעכב בדרכו לשם כמה שיותר.
הוא עצר להביט על ציפור שישבה על עדן החלון, ועשה עצמו מביט בעניין רב בפסלון של חזיר בר מכונף.
סלגהורן ידע שלא משנה מה יגיד להם, הם עדיין ירצו לבדוק בדמו אם הוא קשור למוגלגים או לא.
הוא תהה מדוע הם לא משתמשים בשיקוי אמת ושואלים את כל השאלות שההנהלה רוצים לדעת, אבל אז הבין שאם יש דרך לא נעימה להוציא מאנשים את המידע, הם יעדיפו לבחור בה.
הוא כמעט הצטער כאשר הגיע אל גרם המדרגות של המנהל.
בדיוק כשעלה במדרגה השלישית, דלת המשרד נפתחה בסערה.
הפרופסור ספראוט יצאה משם וחלפה על פני סלגהורן במדרגות.
כעס חקוק בכל קמט בפניה.
"יש להמתין כמה דקות מחוץ לכניסה לפני שאת הולכת!" קרא אמיקוס קארו שעמד בכניסה למשרד, ואז הוא הבחין בסלגהורן, שהרגיש כאילו אבן נפלה על כרסו, כי ידע שאין דרך חזרה מעכשיו.
"פרופסור סלגהורן! כנס בבקשה, תורך," הכריז אמיקוס.
סלגהורן קילל בקול אילם ונכנס אל המשרד.
"סנייפ!" הוא הכריז כאשר הבחין בפרופסור סנייפ, שישב בכיסא המנהל. הבעת אדישות מוחלטת על פניו. "לא האמנתי שאתה יכול להתעלל ככה באנשים, אני יודע מה אתה מתכוון לעשות, וזה...לא לעניין רק שתדע לך. אתה היית תלמיד מצטיין, סוורוס, אני זוכר," סלגהורן ניסה ללא הצלחה להשפיע על סנייפ בקול מתחנן ובעיניי כלבלב. אבל פניו של סנייפ נותרו קפואים.
"טוב, טוב, בסדר...חשבתי שתגלה מעט חמלה כלפי הפרופסור הזקן שלך, סנייפ," אמר סלגהורן וזנח את הטון המתחנן.
"שב," אמר סנייפ והורה על הכיסא מול שולחנו.
סלגהורן התיישב בנוחות מפתיעה, ביחס למישהו שיודע שעומדים לקחת ממנו דם בכוח.
"נתחיל בכמה שאלות, האם יש לך איזה שהוא קשר משפחתי למוגלגים, הוראס?" שאל סנייפ.
-"לא. אני בכלל הגעתי ממשפחה טהורת דם."
- "האם אתה מקיים או קיימת בעבר קשרי זוגיות עם מוגל שהוא?"
- לא!" התרעם סלגהורן.
"מצויין," השיב סנייפ באדישות ורשם דבר מה על נייר קלף.
"זה לא בסדר מה שאתה עשית סנייפ, השארת את כולנו בשוֹק, בשוק!" אמר סלגהורן.
סנייפ לא הרים מבט מהניירות כאשר אמיקוס ניגש אל סלגהורן.
הוא כבל את ידיו לכיסא.
"מה? היי!" מחה סלגהורן.
"אם תשב בשקט זה יכאב פחות," אמרה אלקטו, אחותו של אמיקוס וניגשה קדימה מהצללים בפינת החדר בה עמדה עד עכשיו.
בידה החזיקה סכין כסף קטנה ומבריקה ובקבוק זכוכית.
מבלי להתמהמה יותר מדי, היא הפשילה את שרוול גלימתו של סלגהורן וחתכה חתך מהיר בעורו, הובילה בשרביטה מעט דם אל בקבוק הזכוכית ופקקה אותו.
"זהו זה, לא כל כך נורא, נכון?"  היא אמרה בגסות.
"לא כל כך נורא? חתיכת-" סלגהורן תפס בחתך ידו ברגע שהשתחרר מהכבלים בכיסאו.
"יש כיסאות מחוץ למשרד, תוכל להמתין שם כמה דקות." אמר סנייפ בענייניות מבלי להרים עוד את עיניו מהדף.
סלגהורן יצא החוצה תוך שהוא ממלמל  "איך אתה מסכים להם להתנהג ככה..."
הוא מצא שורת כיסאות שניצבה צמוד לקיר המסדרון הארוך והתיישב בכיסא האמצעי.
הוא הסיר את ידו מהפצע המדמם בזרועו, קילל את אלקטו על שעשתה לו את זה, ושלף את שרביטו. הוא הצביע על הפצע, ומילמל לחש, הפצע התרפא ונעלם.
בדיוק כאשר תחב את שרביטו חזרה אל בין גלימותיו, הפרופסור מקגונגל הגיחה במסדרון והתקרבה.
"מינרווה!" קרא סלגהורן, הוא נעמד, אבל אז קיבל סחרחורת והתיישב שוב, "את...אני חייב להזהיר, הם לא ממש נחמדים שם למעלה...חשדנים, כדאי שתיזהרי עם ההתנהלות שלך שם."
"אתה בסדר הוראס?" שאלה הפרופסור מקגונגל והביטה בפניו החיוורים.
"כן, אבל כדאי שלפחות תשבי כאן לכמה דקות כשאת חוזרת משם, הם לקחו לי דם, ולי יש את החשד שהם עוד היו עדינים איתי. בגלל שאני מ...טוב, סלית׳רין."
"אני אהיה בסדר," אמרה הפרופסור מקגונגל וניגשה אל גרם המדרגות.
"אני רק אחכה כאן..." מילמל סלגהורן בשקט. "בדיקות לטוהר דם...מי עושה דברים כאלה..."

הפרופסור מקגונגל דפקה על דלת המשרד של סנייפ, אלקטו פתחה אותה בהינף.
"הגיע הזמן, חשבנו שפגעה בך מכונית," היא אמרה בחוסר סבלנות.
"אין צורך להיות כל כך מגעילה," העירה הפרופסור מקגונגל בשלווה ובעיניים מצומצמות.
היא התיישבה באצילות בכיסא אל מול שולחנו של סנייפ, ששלח בה מבט שוחר רע מבעד לאפו המעוקל.
"טוב, מינרווה," פתח סנייפ ופכר את אצבעותיו, "כמה שאלות ברשותך..."
הו, כן, ממש קיבלת את רשותי... חשבה הפרופסור מקגונגל.
"האם יש לךְ קשר משפחתי כל שהוא למוגלגים?" שאל סנייפ.
הפרופסור מקגונגל מעולם לא רצתה להסתיר את קשריה למוגלגים, ומעולם לא התביישה בהם באמת.
אפילו את שם המשפחה של אביה המוגל, היא שמרה.
"כן, יש לי," היא אמרה, ספק בהיסוס.
-"מי...?"
-"אבי היה מוגל," היא השיבה בקצרה לפני שסנייפ סיים לשאול. היא ניסתה ללכוד את מבטו, אבל הוא הקפיד להשאיר את מבטו על הדפים.
"ואמך-"
"-טהורה," היא השיבה בחוסר סבלנות וגילגלה עיניים.
היא תיעבה את השימוש במונחים הללו של טוהר הדם, אולם היא הרגישה שאין לה ברירה אלא לדבר איתם בשיחה.
היא שמעה  "הא!" מתנשא מפינת החדר, ומיד לאחריו, אלקטו קארו אמרה-
"מה שעושה אותךְ בעצם-"
"-חצויית דם, כן!" השלימה הפרופסור מקגונגל בקוצר רוח.
"האם את מקיימת או קיימת בעבר קשרי נישואין עם מוגל?" סנייפ שאל.
-"לא, בעלי היה טהור דם. אתה הכרת אותו. סוורוס." השיבה הפרופסור מקגונגל באיטיות, בעוד סנייפ רושם על ניירותיו משהו במהירות.
"הו, אני זוכר ת'בן אדם! אלפיסטוֹן היו קוראים לו. הוא מת כבר, לא מיצי?" העיר אמיקוס קארו בגסות.
מינרווה מקגונגל הזעיפה פנים,
עצמה את עיניה, נשמה, ואז פנתה לסנייפ.
"עוד משהו, סנייפ?" היא אמרה בקול רועד.
- "צאצאים כלשהם...?"
-"לא."
אמיקוס קארו פתח את פיו והתערב,
"נו, כיצד יהיו, סוורוס? הבן אדם מת עוד לפני שהם בכלל הספיקו ל-" 
"זה יספיק פרופסור קארו," אמר סנייפ בקול שקט ומעט מסוכן.
הוא שלח מבט חטוף אל עבר המכשפה שישבה מולו וליבו נסדק.
היא הביטה הצידה מהחלון בעקשנות, ובעיניה נצצו דמעות שכנראה ניסתה להחזיק.
"כלומר..." המשיך אמיקוס קארו בקול רם, "אולי מוטב שלא היו לכם ילדים...מי יודע עם אילו טינופות מוגלגיים  הם היו יכולים להתחתן-"
"אתם מוכנים לקחת את מה שאתם צריכים ולשחרר אותי כבר?" אמרה הפרופסור מקגונגל בכעס והושיטה את ידה באוויר.
אלקטו קארו ניגשה אליה.
בידה סכין כסף בוהקת, ובקבוק זכוכית.
חתך מהיר אחד. טיפות דם מנצנצות  עשו דרכן אל בקבוק הזכוכית.
"תודה על שיתוף הפעולה," אלקטו אמרה בטון רובוטי, שהזכיר גרסה מעוותת של הקול האוטומטי במעליות משרד הקסמים.

הערה:
אין לי מושג מאיפה הייתה לי החוצפה להעלות את זה. זה די מוזר. לא תכננתי להעלות את זה, שיעמם לי ואמרתי 'טוב בואו נעלה משהו'
שיעמום+ יצירתיות = סיפורים
סיפור חיי ^
דעתכם?