הפנים שלי כנראה שיקפו את התדהמה שהכתה בי לשמע המילים שלו, כי הוא חייך, הסיגריה המידלדלת מאיימת ליפול מפיו. "את נראית כאילו את עומדת ליפול מהרגליים בעוד רגע אחד, גברת צעירה. למה שלא תשבי?"
התיישבתי על הכורסא הכחלחלה המרופטת, מר נוימן מחכה בסבלנות לידי. "שוקולד?" הוא שאל והצביע על המדף מעליו. "קחי לך אם בא לך. לצערי הצינורות המציקים האלו מעט מגבילים אותי".
"א-אתה אבא של אמילי?" פלטתי לבסוף.
"אני ולא אחר", הוא אמר. "השם הוא איתן, אגב".
הוא נראה צעיר, צעיר מדי. הוא לא יכל להיות בן יותר מארבעים, למרות ששיערו כבר החל לסגת. הוא הושיט את ידו אל המדף ובחבטה אחת הפיל אליו את הקוביה ההונגרית. "אם לא אכפת לך, אני אוהב להתעסק בדברים כשאני מדבר עם אנשים. עכשיו, אני מניח שלא הגעת לכאן יחד עם הבת שלי?"
בלעתי רוק והתעשתתי. "אה, לא. לא, הגעתי לבד".
"מעניין", הוא אמר. והמשיך לנשוף עשן. במשך כמה זמן הוא לא דיבר, אלא רק נראה שקוע במחשבות, אצבעות ידו השמאלית מתרוצצות על פני הקוביה ההונגרית. לבסוף אני דיברתי. "מה מעניין מר נוימן?" שאלתי בהיסוס.
הוא נראה כאילו הערתי אותו מחלום. "אה? אה, כן. העובדה שאת פה, כמובן, לבדך. ואת יכולה לקרוא לי איתן".
היה קשה לעקוב אחרי הדיבור שלו. הוא היה מבולגן ומהיר, והיה לי קשה להתרכז בו עצמו בזמן שהוא בלגן ופתר את הקוביה שוב ושוב ושוב, ידו נעה בצורה מהפנטת כמעט. "את מבינה", הוא אמר, "אמילי לא אמרה לי כלום על כל העניין הזה, וזה אומר שמצאת אותי לבד. וזה מעניין מאוד, אליאנה, כי הבת שלי מאוד דיסקרטית".
"זה היה בטעות" פלטתי. "זאת אומרת, אני פה בגלל משהו אחר בכלל", הרמתי את היד החבושה שלי.
גיחוך נפרש על פניו, דומה לאחד אחר שהכרתי היטב. "אני בטוח שאמילי תהיה מאושרת לשמוע על ה'טעות' הזו". הוא הניח את הקוביה בצד, כאילו עכשיו הקדיש לי את כל תשומת ליבו. "אבל אני באמת ובתמים שמח על כך. הגיע הזמן שאני באמת אראה את אליאנה לוי המפורסמת".
לא הייתה לי תשובה, אז כדי להרוויח זמן זקרתי את סנטרי לעבר הקוביה. "למה זכיתי לכבוד ששמת את זה בצד?"
"אנשים נוטים להיות משעממים נורא. רופאים, אחים, אנשי עסקים פלצניים. זה הורס אותי, באמת. אבל את לא נראית לי כל כך משעממת". הוא הביט בי בציפייה, במבט שאומר, עכשיו תוכיחי שאני צודק. "אז, ספרי לי".
התבוננתי בו רגע, ואז נאנחתי. "אנחנו לא יכולים לדבר", נעמדתי, וכבר פניתי ללכת לדלת. "אמילי באמת לא תהיה מאושרת".
"היא כבר לא מאושרת", הקול שלו עצר אותי ממש לפני שיצאתי. הסתובבתי אליו. "מה אתה רוצה?"
"הבנתי שדברים קצת התחרבנו", הוא משך בכתפיו. "היא סיפרה לי ממש עכשיו. היא נסעה אליי בערב, ועזבה רק לפני רבע שעה".
אם ככה, אמילי לא יודעת על מה שקרה עם מישל.
"למה אתה מספר לי את זה?" שאלתי אותו. "אתה לא אמור... לא יודעת, לשמור בסוד את הדברים שהבת שלך מספרת לך? בטח מפני הבחורה איתה היא רבה".
הוא הניד בראשו. "לא, לא", עכשיו הוא גם כיבה את הסיגריה. כנראה שבאמת עניינתי אותו. "את לא מבינה, אליאנה. אני מספר לך את זה כדי שכל העסק הזה ייפתר".
עכשיו היה תורי להניד בראשי. "אני לא... אני לא יכולה לפתור את זה".
"את כן", הוא התעקש, העיניים הצלולות שלו לא מרפות ממני. "הבת שלי – היא הדבר שהכי אכפת לי ממנו בעולם הזה. ואת, אליאנה, מצליחה לשים לה חיוך על הפרצוף. לכן אני מספר לך את זה: כי אכפת לי. ואני יודע שאת יכולה לסדר את הדברים ביניכן, ושאת צריכה לעשות את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. כמה זמן נשאר לכם שם? פחות משבועיים?"
"תבטיחי לי שתדברי איתה", אמר איתן. ניסיתי להתחמק ממבטו, אבל זה לא עזר. העיניים שלו קדחו בי. "בבקשה", הקול שלו נשמע נקי מהקלילות של קודם, כבר לא ציני כל כך.
החזרתי אליו את מבטו. "אני אעשה את מה שאני יכולה", אמרתי לבסוף. איך אפשר לומר לא למישהו ששוכב על מיטת בית חולים מחובר למכונות?
איתן נשען בחזרה לאחור על הכריות שלו, מרפה את גופו. "מעולה. זה מעולה". הוא שלח את ידו והדליק סיגריה חדשה.
"אתה לא אמור לא לעשן?" פלטתי.
הוא חייך חיוך עייף. עכשיו, משהשיג את מבוקשו, הוא נראה הרבה פחות נמרץ. "ולמה לא בעצם?"
הבטתי שוב בחדר. המכונות, החפצים שהעידו שהוא ממש גר שם. מה באמת יש לו להפסיד?
הנהנתי לעברו. "טוב להכיר אותך, מר נוימן".
"איתן!" הוא קרא אחריי.
הסתובבתי וחייכתי אליו חיוך קטן. "איתן".
YOU ARE READING
מחנה קיץ
Genç Kurgu- הסיפור הושלם!- חיוך ממזרי עלה על פניה כשהיא נשענה על המשקוף. "ספרי לי על האהבה הראשונה שלך, אלי". פלטתי אנחה. היא רוצה לשמוע את זה. "את כבר יודעת עליה הכל", אמרתי לה. "מסוכנת. מדהימה. מטורפת". להגיע למחנה קיץ? נחמד. להגיע למחנה קיץ שאת בכלל לא רוצ...
