מחנה קיץ

פרק 20 - המקום הכי בודד

אמילי

המקום היחיד ללא אנשים

שקט

טהור

קסום

בודד

המקום היחיד ללא אנשים

המקום לגעת בשמיים

להישאר מוגן אבל בכל זאת לקפוץ למים

לזנוח את החרדות על אש קטנה על הכיריים

כאן אפשר להרפות את הידיים

לפתוח אגרופים קמוצים ולהסתפק בנוף בניינים וקרירות של רוח, כזו שמגיעה רק למקומות גבוהים

להרגיש על גג העולם, למרות שאמנם אני על גג אבל העולם רחוק ממני שנות אור

להרגיש נשיקה על שפתיים נוקשות שמזמן לא נעו באמת. לפתוח אותן לאט, ואיתן את הלב. לכתוב היום על כמה המציאות הזו יפה, ומחר על כמה שאני עייפה.

עייפה מהתמונות, עייפה מזיכרונות, מרגעים קלושים ומגלי בדידות חולשים. ממשבי אמת קשים, שלא עוזבים, מלחשים, מנפילה ועוד אחת ועוד אחת על הקרשים.

אני עייפה מאנשים, ומכמות הרעשים, שהעולם המשוגע הזה מפיק, מניסיונות תמידיים להיראות ולהרשים. אני עייפה מנחשים שמכישים, משני מיליארד מוקשים, מלנסות ולהבין איך כולם על הרגליים, ולא כמוני מותשים?

ואני עומדת, בגפיים רועדות. מוצאת אוהל זמני, לבינתיים תוקעת יתדות. אולי אם אקפוץ לרדודים זה ישכך את החרדות, כי בדרך למים עמוקים הרגלים מועדות.

עוד ניסיון, עוד שכחה. כבר כיסיתי מזמן את הפחדים בשמיכה. אבל בלילה מאוחר, בקול שקט מלחישה, המפלצות יוצאות החוצה, מפלסות דרכן בחשיכה

המקום היחיד ללא אנשים

מקום לקחת הפסקה, לשבת לכתוב שם עוד פסקה

לקרוא אותה בקול רועד, בלחישה רכה

להסתכל על החיים, להרים מבט אל אלוהים, ואז להשפיל אותו למטה, אל יצורים שבריריים.

המקום היחיד ללא אנשים.

המקום הכי בודד.

להסתכל מבחוץ, להביט לבפנים, ולמצוא כל פעם, עוד דרכים להתמודד.

סגרתי את המחברת בדיוק כשהמונית נעצרה בחנייה החשוכה של המחנה. לא שמתי לב בכלל שהתנדנדנו על שביל הגישה הקופצני והגענו עד שסיימתי את הקטע. "תודה", אמרתי לנהג והושטתי לו צרור שטרות. הנסיעה הייתה ארוכה. ויקרה. יצאתי מהמכונית אל הרוח הקלילה שנשבה תמיד בשעות האלה – ארבע וחצי בבוקר. הלכתי בדרך המוכרת לכיוון מגורי המדריכים, נזהרת שלא לעשות רעש ולהעיר איזה חניך. הגעתי לאוהל הראשי וטיפסתי בשביל שמאחוריו. הרחבה המקורה הייתה עדיין מוארת כמו בכל לילה, אבל לא היה שם אף אחד. כל האורות בכל הביתנים היו כבויים. עשיתי את דרכי אל ביתן מספר ארבע, נעצרת מול הדלת. שריקה גבהה פילחה את הדממה שמסביבי, גורמת לי להרים מבט. השמים היו עדיין חשוכים, אבל הצלחתי לזהות את הציפור שישבה על אחד הענפים של העץ ליד הביתן. לא יכולתי לראות בחושך, אבל הייתי בטוחה שהציפור מסתכלת עליי. לא שזה הגיוני, כי למה שיהיה לה אכפת בכלל? נעצתי בה לרגע מבט חזרה. "כיף לך", פלטתי לבסוף לציפור או לחלל האוויר, אני לא בטוחה. היא לא טרחה אפילו להחזיר לי ציוץ.