מחנה קיץ

פרק 21 - היא באמת גדולה מדי

אמילי

הרגשתי שהשעון צלצל מוקדם מדי. התרוממתי על מרפקיי לאט, ומשכתי בחוט שהדליק מנורה קטנה והאיר את החדרון החשוך. "לעזאזל", מלמלתי, נזכרת שאני על שעה וחצי שינה בסך הכל. זה מסביר את העייפות. גיששתי אחר הטלפון, שהחליק אל בין השמיכות, ושלפתי אותו אל האור. הצלצול עכשיו היה חזק הרבה יותר, וכשהתכוונתי לכבות אותו גיליתי שזה בכלל לא היה שעון. השם 'שון' ריצד על הצג. פתיחה נפלאה ליום הזה.

"דוד שון", אמרתי, קולי נשמע ערני באופן מפתיע. טוב מאוד. "מה מביא אותך להתקשר בשעה כזו?"

השארתי את העקיצה הסמויה תלויה באוויר ונשענתי על הכריות, מחכה שיענה. "אמילי" הוא בירך אותי בקול העמוק המעצבן שלו. יכולתי כמעט להריח דרך הטלפון את הבושם הכבד שלו, שנכנס לך לאף ולא יוצא יומיים. "מה שלומך?"

התפתיתי לחתוך בגסות את דברי הנימוסים שלו ולשאול מה לעזאזל הוא רוצה הפעם, אבל במקום זה שמרתי על טון רגוע. "אני מרגישה נפלא. ואתה, דוד?"

"מעולה, פשוט מעולה. מרחק חתימה אחת ממחנה ליד סן פרנסיסקו, השלישי בחצי השנה האחרונה. השלישי! העסקים משגשגים בצד הזה של העולם, בהחלט משגשגים".

לא החמצתי את המסר הסמוי של דבריו, וכבר ידעתי מה עומד להגיע. למעשה, ידעתי מה עומד לבוא מהרגע שהטלפון צלצל. "אני שמחה לשמוע", אמרתי, עדיין בקול מאופק. רק שיפסיק כבר עם ההצגה הזו. "אם זה הכל..."

"לא, לא", הוא הזדרז להגיד. יש לו מנהג לומר כל דבר פעמיים. זה יכול לחרפן אותי. "יש סיבה נוספת, כמובן. זה בנוגע לאבא שלך, רציתי לשאול אותך לגבי אבא שלך. רק לברר אם הוא בסדר, את יודעת. אני רק רוצה לבדוק שהכל טוב".

הייתי צריכה לקחת נשימה עמוקה לפני שעניתי. "אם אתה רוצה לבדוק מה שלום אבא שלי, כדאי שתתקשר אליו, לא?"

"אה, אבל הנה הבעיה, הנה בדיוק הבעיה. הוא לא עונה, מבינה? אני מתקשר והוא לא עונה. יש לו בעיה בטלפון? אשמח לשלוח לו אחד חדש".

זעם החל לעלות בי, והפעם הייתי צריכה לגייס את כל הכוחות שלי בשביל לא לנתק לו בפרצוף. "לא ידוע לי על בעיה, אני אמסור לו שחיפשת אותו. בכל מקרה מצבו פשוט מצוין, אז אין לך שום סיבה לדאוג".

שתיקה של כמה שניות. יכולתי לשמוע את הנשימות הכבדות שלו מהצד השני של הקו, כמו של נמר רעב שמשחר לטרף. "אני שמח לשמוע", הוא אמר לבסוף. "באמת שאני שמח. תודיעי לו באמת שהתקשרתי. תודיעי לו, כן?"

"בהחלט", עניתי. "להתראות, דוד שון".

ניתקתי את הטלפון לפני שהוא יספיק להשחיל עוד עקיצה שתרתיח אותי, וזרקתי אותו אל קצה המיטה. קפצתי למטה, מתעלמת מהסולם, ויצאתי מהחדרון. התחלה של שמש בוקר רכה כבר האירה את הבקתה, הקרניים הרכות שלה מלטפות את חיפוי העץ של הקירות. אבל משהו היה מוזר. למרות השמש, היה חשוך מדי. חזרתי לחדרון ומצאתי את הטלפון. השעה היא חמש וחצי בבוקר, חצי שעה לפני שהייתי אמורה לקום.