מחנה קיץ

פרק 22 - בפעם הבאה תדפוק

אמילי

לא שמתי לב שנרדמתי, עד ששמעתי את קולו חסר הסבלנות של ג'וני. מה הוא עושה כאן? פקחתי עיניים לאט והסתובבתי, מגלה אותו לבוש בבגדים אחרים ושיערו רטוב, כאילו הספיק להתקלח. עכשיו הבקתה הייתה שטופה באור, והווילונות המוסטים חשפו שמיים כחולים חסרי עננים, ושמש שעמדה גבוה מדי בשמיים. "מה השעה?" מלמלתי, וג'וני רקע ברגלו בעצבנות. "תשע ורבע, אמילי! עוד רבע שעה אנחנו כבר אמורים להחליף את צליל!"

"שיט!" קפצתי מהמיטה, ורצתי לארון. הוצאתי ממנו חולצת מדריך וזוג מכנסי טיולים. צריך להראות דוגמה לחניכים. רצתי לשירותים והחלפתי בגדים במהירות. מסתבר שנרדמתי עם הבגדים של אתמול עליי, כולל הג'ינס. לא היה דבר ששנאתי יותר מלישון עם ג'ינס. צחצחתי שיניים בזריזות ושטפתי פנים, ורק אז הבנתי שג'וני בבקתה שלי, בלי שפתחתי לו את הדלת. בזמן שיצאנו החוצה וקפצנו על טרקטורון, נתתי לו בעיטה. "הי. אל תיכנס יותר בלי לדפוק".

הוא התיישב מאחורי ואני התנעתי את הכלי ברעש. "את צוחקת, נכון?" הוא צעק, מנסה להתגבר על הרעש. "אני דפקתי חמישים פעם!"

יצאנו לדרך, טסים על פני שבילי העפר הסלולים בקושי. העפתי מבט קצר בשעון של ג'וני, שהחזיק בי בשביל לא ליפול. תשע עשרים ושלוש. יש לנו סיכוי להגיע בזמן. אולי. כנראה שלא.

הטרקטורון נעצר בחריקה בתשע ארבעים. הדרך הייתה יותר ארוכה משזכרתי, במיוחד בשבילים העוקפים בהם נסענו. כבר התחלתי להזיע, למרות השעה המוקדמת. צליל, שישבה לבד ליד האוהלים המאולתרים שהחניכים שלנו בנו, הרימה את ראשה כאילו התעוררה מחלום. למען האמת, כנראה שזה מה שקרה. היא נעמדה והתקרבה אלינו, ונעצרה ליד הטרקטורון בהקלה. "תודה לאל. אתם תסתדרו איתם היום לבד?"

"בטח", אמר ג'וני וירד מהטרקטורון, זורק לה את הקסדה. "את לא עייפה מדי בשביל לנהוג בזה עכשיו?" שאלתי את צליל, מחווה בראשי על הטרקטורון. היא היססה לרגע. היו לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים, וידיה נתלו לצידה בעייפות, בקושי מחזיקות את הקסדה. "אולי".

"תעלי", אמרתי לה. "אני אחזיר אותך. ג'וני, נראה לי שהגיע הזמן להשקמה?"

הוא הנהן. "סעו. הם יהיו ערים עד שתחזרי".

צליל שמה את הקסדה ועלתה מאחורי. החזרתי אותה לאזור של הביתנים, ושתינו ירדנו מהטרקטורון והורדנו את הקסדות. רציתי לוודא שהיא בסדר אחרי שהיא הייתה ערה כל כך הרבה זמן. "את בסדר צליל? צריכה משהו לאכול, לשתות?"

היא הנידה בראשה וחייכה. "לא, תודה, אמילי. אני רק רוצה לישון. את לא מבינה איזה בלגן היה אתמול בלילה"

"אני דווקא מבינה", עניתי. "ג'וני סיפר לי הכל על מישל ואליאנה".

צליל הנהנה. "אני לא מבינה את זה. את יודעת מה מסתבר? הן רבו על סווטשרט. סווטשרט! על חתיכת בד. מישל ניסתה לשרוף אותו או משהו כזה ואליאנה השתגעה".

מה? את זה ג'וני לא הזכיר. "סווטשרט? איזה סווטשרט?" שאלתי, הלב שלי מתחיל להלום.

"אני לא יודעת, אחד המדריכים שלהם הגיע מותש לפני כמה זמן וישב איתי לקפה, סיפר לי את הפרטים. בכל אופן, אורן לקח את הסווטשרט, או את מה שנשאר ממנו".

ניסיתי להתמקד בצליל ולא בכל המחשבות שהתעופפו בעקשנות במוחי. "אוקיי. תודה צליל", אמרתי בטון רגוע. "באמת כדאי שתנוחי".

היא הודתה לי ופנתה אל אחד הביתנים. העפתי מבט בשביל שהוביל אל המחנה הגדול למטה, שהיה ריק עכשיו כשכולם בפעילות הישרדות. ידעתי שאני אמורה לחזור לג'וני ולא להשאיר אותו לבד עם קבוצת חניכים ערים, אבל הייתי חייבת לבדוק משהו. ברגע שצליל נעלמה בביתן שלה, תליתי את הקסדה על הטרקטורון ופניתי אל השביל. כשהגעתי למחנה הוא היה נטוש ושומם, מעין עיר רפאים. בקצה הקרוב אלי, מרחק כמה עשרות מטרים ממני, היה האוהל הראשי. אם אורן לקח את הסווטשרט, שם הוא יהיה.

נכנסתי פנימה, פונה מייד אל השולחן של אורן. לא הייתי צריכה לחפש הרבה. השרידים המפוחמים של הסווטשרט האדום המוכר שלי נחו על השולחן. עכשיו במקום fuck off and let me sleep נשאר רק הfuck off.

הלב שלי התחיל לדפוק חזק יותר. לפי מה שאני יודעת, אמילי ומישל רבו בלילה. צליל אמרה שהן רבו על הסווטשרט הזה, ושמישל ניסתה לשרוף אותו. כנראה שבמהלך המריבה אליאנה נפלה ושברה את היד. מה זה אומר? היא רצה אחריה בשביל הסווטשרט שאני נתתי לה, יום אחרי שהיא התפרצה עליי ובזמן שהיא ודניאל בכלל ביחד. ניסיתי לעשות סדר בדברים, אבל זה לא היה הגיוני. הרגשתי כאילו מישהו משחק לי בראש, וזה שיגע אותי.

שמעתי את הצעדים מאחורי כשמישהו נכנס לאוהל, וגם איך הם נעצרו בפתאומיות. הסתובבתי, ומצאתי את אליאנה עומדת בפתח האוהל, ידה הימנית עטופה בגבס לבן. הפתעה מעורבת בעוד משהו נשקפת מעיניה. עצבנות? לא אמרתי כלום, חיכיתי שהיא תסביר. שהיא תסביר למה היא רדפה אחרי הסווטשרט שנתתי לה, מתי היא ודניאל בכלל הספיקו להיות ביחד ומה בדיוק קרה עם מישל שגרם ליד שלה להישבר. אבל אליאנה לא פתחה את הפה, היא רק עמדה שם והסתכלה עליי, כאילו היא רוצה מאוד לומר משהו אבל לא יכולה. ראיתי את זה בעיניים שלה.

"פשוט תדברי", אמרתי בשקט.

היא בלעה רוק, והתקרבה בכמה צעדים. "אני חושבת שבשיחה הקודמת שלנו דיברתי יותר מדי".

חיוך מריר עלה על פני. היא לא טועה. הרמתי את הסווטשרט הקרוע, וראיתי את הנשימה העמוקה שהיא לקחה, יודעת בדיוק מה אני עומדת לשאול. "למה? אחרי מה שקרה... את רדפת אחריה בשביל זה?"

ושוב היא שתקה. היא נראתה כאילו היא מתחבטת בעצמה, העיניים שלה מוצאות את שלי ואז את הרצפה. התיישבתי על השולחן וחיכיתי.

"יש משהו שאת צריכה לדעת", היא אמרה לבסוף.

"כן?" שאלתי. קיוויתי לקבל ממנה קצת תשובות.

היא פתחה את הפה, ואז סגרה אותו. לבסוף נראה שהיא סוף סוף החליטה משהו. היא הרימה אליי מבט, ואז לקחה מידי את הסווטשרט. "מישל. היא יודעת".

"יודעת מה?" שאלתי. בכלל לא היה אכפת לי ממישל, רציתי לשמוע עליה.

"עלינו!" היא קראה, מרימה את הסווטשרט. "היא יודעת שהיינו ביחד, אמילי. והיא יודעת מה עשינו".