אי התאמה

פרק ראשון

סופי נשמה נשימות עמוקות. היא הסתובבה בחדר שלה כאחוזת טירוף, שקועה במחשבות. הלב שלה דפק מהר. רגשות הופיעו וחלפו לסירוגין. לחץ, אכזבה. כאב, עצב. _סופי אליזבת פוסטר לא ניתנת להתאמה_ הופיעו המילים על המסך הקטן במשרד של השדכניות. סופי לא הצליחה להוציא את המילים ממוחה. לא ניתנת להתאמה.
בינה לבין עצמה, היא הייתה מוכנה להודות שזה הגיוני. ההורים הגנטיים שלה לא ידועים, ויש לה אקסטרה 6 יכולות מלכל אלף רגיל. הגיוני. אבל זה לא עצר אותה מלצעוד בפאניקה בחדר שלה הלוך ושוב.
הדרך חזרה מאטלנטיס הייתה זכורה לסופי במעומעם. גריידי ואדליין ניסו לנחם אותה. היא בקושי הקשיבה. היא הייתה די עסוקה בלא לצרוח מתסכול.
אולי היא הייתה צריכה לקחת את העניין יותר בקלות. המחשבה לא הצליחה לעזור לה להירגע.
כל שאר היום היא ישבה בחדרה וחשבה על מה שהיה יכול להיות אילו הייתה ניתנת להתאמה.
"את תשטפי פנים מתישהו? את נראית נורא." אמרה ורטינה, המראה המדברת של סופי. סיפור ארוך.
"לא." אמרה סופי.
לאחר רגע של שתיקה שאלה ורטינה: "מה קרה?" סופי הביטה בה. ורטינה מעולם לא התעניינה בה.
היא השפילה את מבטה. "אני לא ניתנת להתאמה."
"מה?!" קראה ורטינה. "או.מיי.גאד. אוקיי. מסכנה. מה את הולכת לעשות עכשיו?"
"אני לא יודעת."
"טוב, אני אומר לך דבר אחד שאת צריכה לעשות. לקטוע את השיחה הממש משעממת הזו, וללכת להתקלח." משום מה סופי הקשיבה לעצתה של ורטינה.
היא יצאה מהמקלחת ונכנסה למיטה לאחר שהבחינה שחשוך.
"סופי?" שאלו גריידי ואדליין שעמדו בפתח החדר.
"היי." סופי אמרה בקול רועד.
"חמודה, זה לא באשמתך." אמרה אדליין והתיישבה על קצה מיטתה. "לא משנה מה, תמיד תזכרי שאנחנו אוהבים אותך."
"כן." אמר גריידי. "אולי את לא ניתנת להתאמה, אבל זה לא משנה. את תמיד תהיי הבת שלנו, לא משנה מה."
"תודה." לחשה סופי.
"תרצי שנישאר כאן קצת?"
"כן." ענתה.
גריידי ואדליין התיישבו בתנוחה יותר נוחה על מיטתה וסופי הזדקפה. אדליין מימשה מגשים של פיצוצי פודינג ועוגשמלו, וכולם נשענו לאחור ואכלו מהם. הם העלו זיכרונות וצחקו מבדיחות ישנות. גריידי ואדליין הפתיעו את סופי בכך שעשו ראפ משותף. מזמן סופי לא צחקה באופן שצחקה מהראפ של הוריה. אדליין וגריידי שרו לה וכולם טבעו בים של זכרונות. בסופו של אותו הלילה בעיני כולם היו דמעות. כשסופי נרדמה, גריידי ואדליין כיסו אותה בשמיכה, איחלו לה לילה טוב ויצאו מהחדר בשקט.