מחנה קיץ

פרק 25 - עבר זמנה

אליאנה

מי שאומר לכם שהשקט זה מה שיפה בטבע משקר. תמיד יש תזוזה או רחש, בעל חיים שזז או רשרוש ענפים ברוח קלילה. בטבע אין שקט, אלא רעש אחר, רך יותר וטבעי. רעש שיש רק בטבע אמיתי, לא במחנה קיץ שמתקיים בטבע. בקושי זכיתי לשמוע אותו עד הלילה, את הרעש של הטבע. השקפתי מההר עליו טיפסנו במשך עשר דקות בעלייה תלולה אל האזור המיוער מתחתינו. נקודות כתומות שסימנו מדורות דולקות הקיפו אותנו, כל אחת מייצגת קבוצה. המדורה שלנו הייתה זו שהכי קרובה להר, וזו שראינו הכי בבירור. הסתובבתי אל דניאל, שסיים לפתוח את הפק"ל. הוא הדליק אותו והרתיח מים, המצח שלו מקומט בריכוז. העיניים שלו קפצו אליי לבסוף, והוא חייך כשראה שאני מסתכלת עליו.

"מה?" הוא שאל.

האש של הפק"ל הספיקה בקושי להאיר את פניו, ולא הבנתי איך הוא שם לב שאני מביטה בו. התרחקתי מקצה ההר והתקרבתי אליו, מתיישבת לידו. "שום דבר. מתפעלת מהנוף".

"הבנתי", הוא גיחך. הוא זרק תיון אל המים שהתחממו והתרווח, משאיר את מבטו מקובע עליי. "איך הנוף באמת?"

סומק קל עלה בלחיי, והפניתי את מבטי ממנו והלאה. השמיים היו הבריחה הקלה ביותר, וגם המפתה ביותר. סמיכה שחורה משובצת בכוכבים זוהרים, מהפנטים. "אפילו אתה לא יכול להתחרות בו".

הרגשתי את הרגע המדויק בו הפסיק להסתכל עליי ועבר להביט אל השמיים. "את מזהה משהו? את הכוכבים, אני מתכוון".

"קצת", שיקרתי. למען האמת, הכרתי את כולם. הרעיון של כוכבים ריתק אותי מאז שאני קטנה, ולמדתי את כל הקבוצות. אבל לא היה לי כוח להתחיל להסביר לדניאל על קבוצות כוכבים, ולכן בחרתי את הקבוצה הראשונה שזיהיתי. "קסיופאה", אמרתי והצבעתי אל השמיים.

"אני אהיה כנה ואומר שאין לי מושג על מה את מדברת", אמר דניאל, ויכלתי לשמוע את החיוך בקולו.

"הדבליו הזו בשמיים", הצבעתי עליה שוב, קבוצת כוכבים נוצצת בין כל השאר. הסתובבתי אליו, וגיליתי שהוא בכלל לא מסתכל על השמיים אלא עלי. הרמתי גבה.

"אני מתפעל מנוף קצת אחר", הוא הסביר, והצליח לחלץ ממני צחוק. "כבר חשבתי שאיבדתי את הקסם שלי", עכשיו היה תורו לצחוק. "באמת. את נראית כאילו עובר עלייך משהו, אלי".

נרתעתי כשהוא השתמש בכינוי. ניסיתי לא להראות את זה על הפנים שלי, רק חייכתי חיוך מאולץ ומתוח. "מה קרה לאפס חמש חמש?" שאלתי כאילו בצחוק.

"אני חושב שעבר זמנה" הוא ענה.

ניסיתי להתעלם מהעצבנות שעלתה בי כשהוא השתמש בכינוי של אמילי. לאמילי אין בעלות על שמות חיבה, נכון?

כשירדנו מההר כמה שעות לאחר מכן, השמיים כבר החלו להתבהר. זחלנו כל אחד לשק שינה שלו, בקצוות שונים של המחנה. אחרי שסיימתי לדבר עם אמילי בבוקר חזרתי לכאן, לעוד יום של פעילויות קבוצתיות. לא שאלתי את ג'רי לגבי מישל. החלטתי להניח לאמילי לטפל בזה, בדיוק כמו שהיא אמרה, בתקווה שכל הפרק הזה עם אמילי ומישל יסתיים ואני אוכל להמשיך בחיי. אחרי שחזרתי מהשיחה איתה הבנתי שג'רי החליט שאנחנו ישנים בזוגות, מבשלים בזוגות, ולמחרת – גם מנווטים בזוגות. תפסתי מייד את מיכאלה, לפני שמישהו הספיק לזוז. היא הביטה בי בהפתעה, כמובן. "למה את לא עם דניאל?" היא לחשה לי.

"אני איתו בקושי יום. אנחנו לא יכולים להיות עכשיו 24 שעות לבד אחד עם השני", לחשתי לה. היא לא שאלה עוד שאלות.

השתדלתי לא להעיר אותה כשנכנסתי לשק השינה, אבל היא בכל זאת התעוררה. "איך היה?" היא מלמלה בישנוניות.

"תחזרי לישון", מלמלתי חזרה, מקווה שהיא כבר לא ערנית מדי. לצערי, זה לא היה המצב. מיכאלה התרוממה על המרפקים ושיפשפה את עיניה, ואז פנתה אליי. "נו?"

נאנחתי. "היה בסדר. הדלקנו פק"ל. הכנו תה. היה מצחיק".

"ו?" היא שאלה. "מה עוד?"

"כלום. דיברנו".

היא כיווצה את מצחה. "וזהו? הוא נישק אותך או משהו?"

הסטתי את הראש במבוכה. "לא – כאילו – קצת. פשוט... רציתי שניקח דברים לאט?"

"אבל התחלתם מנשיקה מטורפת מאחורי השירותים, לא?"

נשכבתי בתוך השקש. "אני רק רוצה לקחת דברים לאט, טוב? רק עכשיו זה נגמר ביני לבין סופיה, ואני פשוט מנסה לא לרוץ עם דברים".

"מקובל".

רק אחרי ששמעתי את הנשימות של מיכאלה מעמיקות, הבנתי כמה מוזר זה שמיכאלה קמה כל כך בקלות, כמעט כאילו לא נרדמה מלכתחילה. מיכאלה ישנה עמוק, ואפילו (למרות שהיא תכחיש את זה בתוקף), נוחרת כמו מכונה. העיניים שלי נעצמו עם המחשבה הזו, והשאלה של למה לעזאזל היא הייתה ערה נשארה תלויה באוויר.