אמילי
כפתרתי את הכפתור האחרון בחליפה. הרגשתי חנוקה, אבל לא יכולתי לפתוח אותו. זה לא יהיה מכבד. בהיתי בדמותי שנשקפת מהמראה הגדולה שעל הארון: נערה רזה עם עיניים חומות ושיער סתור מלילה חסר שינה, לבושה בחליפה מהודקת שנשלחה במיוחד מאמריקה. דוד שון צירף פתק: משתתף בצערך. צערך. לא צערנו. הפתק נח עכשיו זנוח על המדף, הדיו הירקרק שלו בולט כנגד הקלף הלבן, מתעקש שאביט בו. האותיות המסתלסלות הזכירו לי נחשים מתפתלים. כשהדמעות ירדו והראייה היטשטשה, דמיינתי אותם רודפים אחד אחרי השני, נושכים זה את זנבו של זה במשך שעות.
דפיקה על הדלת העירה אותי וגרמה לי להתנתק מהמראה. העפתי בעצמי מבט אחרון והידקתי את שפתיי. אני לא יכולה להיראות חלשה. לא היום. הסתובבתי אל הדלת ופתחתי אותה, מוצאת את ג'וני עומד מצידה השני. השיער הפרוע בדרך כלל שלו היה מסודר היום, והוא לבש חליפה דומה לשלי, מבט קודר על פניו. הנדתי בראשי והוא נכנס, סוגר אחריו את הדלת. "את מוכנה?"
מוכנה? ממש לא. אפילו לא קרוב. המחשבה על היציאה מהדלת הקפיאה את דמי והעבירה בי צמרמורת. כל מה שרציתי זה לחזור אל המיטה ולהסתגר בחדר.
"כן", אמרתי לג'וני. "אני מוכנה".
הוא הרים אליי מבט מתוח. ראיתי שהוא לא יודע בדיוק מה לומר, מתחבט בתוך עצמו. לא האשמתי אותו.
"אמא שלי מגיעה", הוא אמר לבסוף. "היא אמרה שהיא צריכה לדבר איתך, אבל אני יכול להוריד אותה ממך ליומיים הקרובים"
הנדתי בראשי. "זה בסדר, ג'וני, אני אדבר איתה. מתי הטקס מתחיל?"
הוא העיף מבט קצרצר בשעונו. "רבע שעה. כדאי שנצא".
האור היה בוהק מדי. זוהר הבוקר התמים כיסה את שמי הלילה. המשפט חלף בראשי, מותיר אחריו הד. יצאנו מהדלת וחצינו את הרחבה המקורה, יורדים בשביל אל המחנה. כל הקבוצות חזרו אתמול בצהריים, בשתיים וחצי בערך. חיוך מריר עלה על שפתיי. זה הרגיש כל כך רחוק עכשיו, כמו חיים אחרים.
כשהלכנו, אף אחד לא הביט בנו. לפחות לא כשהם חשבו שאנחנו רואים. ברגע שהסבנו את מבטינו יכולתי לראות בזוית עיני מבטים חטופים ממדריכים וחניכים כאחד, ולשמוע לחשושים שהחלו ברגע שהם חשבו שיצאנו מטווח שמיעה. ג'וני הידק את שפתיו, אבל לא אמר כלום. אני השארתי את הפנים שלי רגועות, ניטראליות. חלפנו על פני הקבוצות: אחת, שתיים שלוש, ארבע... כשהגענו לקבוצה חמש, הקבוצה שלנו, ראיתי את צליל עומדת כשהחניכים שלנו מאוגדים סביבה. היא החזיקה במבטי לרגע, והרכינה את ראשה קלות. אני מצטערת. שלחתי אליה הנהון. לפחות היא לא ניסתה להתחמק ממני. ג'וני ואני כבר המשכנו ללכת כשאחד החניכים שלנו, עידו, רץ קדימה. "אני משתתף בצערך, אמילי". הוא הביט בי מלמטה עם העיניים החומות הגדולות שלו, בלי צל מהצחוק הרגיל שלו על פניו. רציתי לענות, אבל כלום לא יצא לי מהפה. "תודה, עידודו", אמרתי לבסוף. הקול שלי יצא מוזר, זר לאוניי. הוא הנהן ורץ בחזרה אל הקבוצה.
YOU ARE READING
מחנה קיץ
Teen Fiction- הסיפור הושלם!- חיוך ממזרי עלה על פניה כשהיא נשענה על המשקוף. "ספרי לי על האהבה הראשונה שלך, אלי". פלטתי אנחה. היא רוצה לשמוע את זה. "את כבר יודעת עליה הכל", אמרתי לה. "מסוכנת. מדהימה. מטורפת". להגיע למחנה קיץ? נחמד. להגיע למחנה קיץ שאת בכלל לא רוצ...
