אליאנה
אמילי נעדרה שלושה ימים. כולם כבר ידעו שאבא שלה היה הבוס הגדול שניהל את המחנה, והשמועה התפשטה אפילו לפני הטקס. בדרכה אל הטקס לצידו של ג'וני, מבטינו התלכדו לרגע. נערה צעירה בחליפה מהודקת היטב, נערה שנראית מרשימה לכל הדעות. אבל כשהסתכלתי לה בעיניים ראיתי מבט מרוחק, מטושטש. כאילו אם רק תניח למציאות לחדור, היא תקרוס.
כולם המשיכה כרגיל אחרי הטקס. ג'רי המשיך להעביר לנו פעילויות ולקחת אותנו לטיולים, וכולם חזרו לדבר על הרכילות המעניינת יותר – עצם העובדה שמישל עפה מהמחנה. היא הסתלקה בלי לומר מילה, או בלי שמישהו הספיק לדבר איתה. אף אחד לא גילה עליי ועל אמילי, או אפילו חשד. איך מישהו יכול בכלל לחשוד? בימים האחרונים הייתי צמודה לדניאל. הכל היה הרבה יותר פשוט איתו, השמיים היו בהיר יותר והצרות התרחקו. כל רגע קטן הוביל לצחוק ולחיוך. אבל הופתעתי לגלות שמשהו בי התאכזב לדעת שאף אחד לא הספיק לדבר עם מישל.
שמעתי על החזרה של אמילי מפיו של אורן. בדיוק הבאתי קרשים אל הקבוצה בזמן שהוא דיבר עם הארי, שהקשיב בלהיטות. "... היא וג'וני הגיעו הבוקר. אני לא בטוח מה יקרה בהמשך, אבל אני מניח שאדבר איתה מחר".
"זה אומר שהיא הבוסית החדשה שלך?" שאל הארי בפליאה. התעסקתי עוד קצת בעצים, והעמדתי פנים שהפלתי כמה מהם. המשכתי להקשיב בזמן שהתכופפתי לאסוף אותם.
"מי יודע, הארי", נאנח אורן. "רציתי לדבר איתה היום, אבל, איך לא, החדר שלה נעול. היא אמרה שהיא צריכה את הערב לעצמה. אני מניח שזה הוגן. אמרתי לה שהיא לא חייבת להישאר מדריכה, כמובן, אבל היא נפנפה אותי ואמרה שנדבר בבוקר".
"אם אתה מעוניין, אני פורץ מנעולים מצוין", התלוצץ הארי. "לקחתי קורס בכיתה י'..."
השיחה גלשה לנושאים פחות מעניינים, ואני קמתי והלכתי משם. אם כך, אמילי פה. התחלתי לחזור לקבוצה, ראשי מלא במחשבות. הבטחתי לאבא שלה שאסדר את העניינים איתה. אני חייבת לו לפחות את זה. וחוץ מזה, אני חייבת את זה לעצמי. כשדניאל נעצר מולי מתנשף, דחפתי את העצים לידיו לפני שהספיק לפתוח את הפה. "אתה יכול לקחת את אלו אל הקבוצה?"
"אממ.. בטח. התעכבתי, אז באתי לראות שהכל בסדר. הכל טוב?"
"מעולה. אני פשוט צריכה לסדר משהו".
הוא הביט בי לעוד רגע, ואז הנהן. "אוקיי. בהצלחה".
הוא פנה חזרה אל הקבוצה עם הקרשים, ואני התחלתי לטפס בשביל שמאחורי האוהל הראשי. הטיול היום היה ארוך, והגענו למחנה מאוחר. כבר התחיל להחשיך, והמדורות הספורות שכבר דלקו האירו את המחנה באור כתמתם שלמדתי להעריך בשלושת השבועות האחרונים. שלושה שבועות. זה אומר שנשאר לנו פה פחות משבוע.
לא היה קשה למצוא את ביתן ארבע. להפתעתי, האורות היו כבויים, כאילו אין שם אף אחד. הקשתי בהיסוס על הדלת, אבל אף אחד לא ענה. דפקתי חזק יותר, אבל עדיין לא זכיתי לתשובה. המשכתי לדפוק בעקשנות, חזק יותר ויותר, עד שבסוף צעקתי. "אמילי! תפתחי!"
YOU ARE READING
מחנה קיץ
Roman pour Adolescents- הסיפור הושלם!- חיוך ממזרי עלה על פניה כשהיא נשענה על המשקוף. "ספרי לי על האהבה הראשונה שלך, אלי". פלטתי אנחה. היא רוצה לשמוע את זה. "את כבר יודעת עליה הכל", אמרתי לה. "מסוכנת. מדהימה. מטורפת". להגיע למחנה קיץ? נחמד. להגיע למחנה קיץ שאת בכלל לא רוצ...
