אליאנה
"ממשיכים לכיוון צפון מערב! יש עיקוף קטן, אז אנחנו פונים פה ימינה!"
ימינה? איך? "לאן הפנייה?" רצתי קדימה אל דניאל שהחזיק את המפה. הלכנו יחד, אני, הוא, מיכאלה, מתן, ועוד כמה חבר'ה מהקבוצה, מלווים בג'רי. האחרים הלכו עם ליאל. עברו כמה ימים מאז שפגשתי את אמילי ויישרנו את ההדורים, ומאז דיברנו שוב כמה פעמים. שיחות ידידותיות ושום דבר מעבר. בשלושה ימים האחרונים התחלנו את ניווט השטח העצום הזה, ונשארו לנו עוד יומיים ללכת. מאז שהתחלנו אותו, לא ראיתי אותה בשום מקום.
"אנחנו עוקפים מכאן", הוא הצביע על המפה, והראה לי את העיקוף. ממשיכים מערבה אבל מדרימים טיפה. "אז זה ימינה"
הנדתי בראשי. "לא נראה לי. תצפין את המפה".
הוא הרים גבה. "זה מוצפן אלי".
הורדתי את הכובע לרגע כדי למחות זיעה מהמצח. "איך בדיוק?" הצבעתי על אוכף שהיה מימננו. "האוכף הזה שכאן הוא זה שנמצא על המפה פה, משמאלנו. המפה שלך הפוכה, ולפיה אנחנו בכלל הולכים מזרחה".
הוא בהה לרגע באוכף, ואז החזיר את מבטו למפה. "תני לי לנווט אלי", הוא ניסה להישמע בטוח בעצמו, אבל המבט שלו קפץ בעצבנות אל שאר הקבוצה שחיכתה מאחורינו.
"בכיף, אבל אנחנו לא יכולים לפנות פה ימינה", אמרתי בטון רגוע כמו שלו. "הפנייה היא שמאלה. אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש".
הוא הסתובב והמשיך ללכת שמאלה. לאט, הקבוצה התקדמה אחריו. חיכיתי שמיכאלה תדביק אותי לפני שהתחלתי ללכת. "מה זה היה?" שאלתי אותה.
"אחח", אמרה מיכאלה בחיוך קל. "האגו של גברים כל כך שברירי, אה?"
טלטלתי את ראשי בעצבנות. "בסך הכל אמרתי שהפנייה היא שמאלה. עד עכשיו הכל היה בסדר".
"אולי כי הוא קיבל את המפה רק אחרי שאני עשיתי את הפנייה הקודמת", גיחכה מיכאלה. "אבל הוא יכול להרגע. אתמול איבדנו את הדרך בגללי והסתובבנו בחום איזה שעה. הוא בסך הכל פספס פנייה".
"אז את מסכימה איתי", קפצתי, והיא הנהנה. "כן, אליאנה. אבל זה לא העניין של הפנייה. זה חבר שלך, והוצאת אותו קצת דביל בעיניו מול כולם".
זה היה נראה לי כל כך לא קריטי שזה תסכל אותי. החלטתי להדביק אותו. "אני אלך לדבר איתו", נאנחתי. מיכאלה הנהנה בלהיטות. "כן. כדאי".
"דניאל!" הוא לא האט. הייתי צריכה ממש לרוץ אליו. "מה קורה?" הוא שאל, לא עיניו מקובעות בשביל שלפנינו. הוא הלך כל כך מהר עד שפתחנו פער משאר הקבוצה.
"מה זה היה קודם?" שאלתי אותו. "בסך הכל תיקנתי אותך".
"הייתי עולה על זה", הוא אמר, שמץ של רוגז בקולו.
"אתה כועס עליי?"
הפנים שלו התרככו קצת. "לא", הוא אמר לבסוף. "לא, אלי. איך אני יכול לכעוס עליך?"
YOU ARE READING
מחנה קיץ
Fiksi Remaja- הסיפור הושלם!- חיוך ממזרי עלה על פניה כשהיא נשענה על המשקוף. "ספרי לי על האהבה הראשונה שלך, אלי". פלטתי אנחה. היא רוצה לשמוע את זה. "את כבר יודעת עליה הכל", אמרתי לה. "מסוכנת. מדהימה. מטורפת". להגיע למחנה קיץ? נחמד. להגיע למחנה קיץ שאת בכלל לא רוצ...
