אני הלוחמת האחרונה

קור,

רעב,

וחושך.

זה היה הזיכרון הראשון שלי, ילדה יתומה קטנה, חסרת אונים ברחבות הצדדים והחשוכים.

אני לא זוכרת מה היה לפני כן, או איך הגעתי לשם. אבל אני זוכרת היטב את הפחד ואת הרעידות.

מעולם לא חשבתי שמשהו ישתנה בחיי, הייתי ילדה יתומה שחייה ברחובות, חייה מגניבה או מאנשים שהיו נותנים לי אוכל.

עד שיום אחד מישהו הושיט לי יד.

זה היה מורה בבית ספר, או מורה בשבט הפרפרים.

שבט הפרפרים נקרא כך בגלל שבית הספר הזה האמין שאומניות לחימה לא צריכות להיות חזקות וקשות, אלה יכולות להיות יפות וקלילות כמו פרפרים.

זה המקום הראשון שנתן לי בית ומקום להשתייך אליו.

שבט הפרפרים היה שבט לחימה, כמו בית ספר שאימן נערים וילדים צערים כולם היו יתומים והפך אותם ללוחמים מעולים.

הם אומנו מגיל צעיר, אבל לא באכזריות או רוע, היה לנו מקום לנוח, נתנו לו מעט כסף כדמי כיס שגדלנו, היה לנו אוכל טוב ומורים שלימדו אותנו.

זה היה טוב יותר מהחיים שהייתי חייה ברחוב, ללא הגעתי לכאן.

אבל היו מספר חוקים נוקשים במיוחד, שאסור היה לעבור עליהם לא משנה מה.

החוק הראשון היה ששבט הפרפרים היה סודי ואסור היה לנו לשתף או לספר עליו לאף אדם.

החוק השני היה שאסור היה לנו להיות במערכת יחסים עם אדם שלא ידע על השבט.

והחוק השלישי והאחרון שהנאמנות שלנו הייתה שייכת למלך, ולמלך בלבד.

היינו שומרי הראש, שומרי הצללים וחלק אפילו היה מתנקשים כולם בפקודת המלך. הפרה של אחד מהחוקים האלו גרמה לתוצאה אחת – מוות.

אומרים שהפרפרים נמשכים לאש, אבל הפרפרים נמשכו עליי, הם עפו סביבי ולימדו אותי הכול על הלחימה, לבשתי זהב ושחור בדיוק כמוהם, ובזכותם הפכתי לטובה ביותר, הלוחמת החזקה ביותר של השבט הפרפרים.

אבל מה עזר לי הכישרון שלי והתואר אם אפילו לא יכולתי להגן על הממלכה שלי?

וראיתי אותה נשרפת בלהבות של אש.

מול עיניי נהרגו כל חבריי, אף אחד לא נותר בחיים, למעט הנסיך הצעיר שראה את הממלכה שלו נהרסת בעיניו בידי הפושעים האלו, הם פלשו לאדמה שלנו ולקחו הכול. לקחתי אותו איתי הרחק מעבר לגבולות הממלכה, הלכתי ימים שלמים עד שנתקלתי בו.

לוחם עלית הציל אותי כשהתמוטטתי על האדמה רעבה ורועדת, הוא נתן לשתות מנדן המים שלו ולקח אותי בחזרה לעיר.

כשסירבתי לדבר על עברי הוא לא שאל במקום זאת, הוא אפשר לי להתחיל לחיות את חיי מהתחלה.

עם הנסיך הצעיר לצידי ובלי שום ידע אמיתי למעט אומניות לחימה, הפכתי להיות הדבר שתיעבתי יותר מכול.

לוחמת חרב שכירה, עשיתי הכול בשביל כסף והמיומנויות הלחימה של הפרפרים היפים, הפכה למיומנת מדממת שלקחה חיים של אחרים. ולא הייתי ראויה לחיות, לא יותר מכול אותם האנשים שהרגתי.

שנאתי את היכולת שלי, שנאתי את הידע שלי ושנאתי את הזיכרון שלי, שנאתי הכול.

החלטתי מי יחיה ומי ימות שלא הייתה לי שום זכות לעשות זאת, הפכתי להיות אלה כשהייתי רק בת אדם.

אבל הייתי צריכה לשרוד וזו הייתה הדרך היחידה.

הנסיך הצעיר גדל והחלטה נשארה בידיו, אם ירצה בחזרה את הממלכה שלו או יוותר עליה? והאם ינקום בהוריו?

בגיל עשרים בדיוק הוא החליט, ואחרי שאימנתי אותו כל חייו, ידעתי שהוא יצליח היטב, הוא הבטיח לי שהוא יקים בחזרה את כת הפרפרים וילמד אותם את אומניות הלחימה שלי, שלנו.

הם יעברו הלאה כמו גם הכנות שהראו כלפיי, קיוויתי שהמורים שלי יסלחו לי שחיללתי את כל הידע שהם הקנו לי, אני רוצה לבקש מהם סליחה. לפחות שמרתי על הנסיך הצעיר של הממלכה, שמרתי עליו במחיר של נשמתי.

אני כותבת את היסטוריה הזאת כדי שאוכל לבקש סליחה, סליחה מכול אותם אנשים אשר חטאתי כלפיהם ולקחתי את חייהם תמורת כסף.

הזכות למדוד חיי אדם בכסף, היה חטא שחטאתי לעולם כולו, לאנשים בו ולאלים שלו.

אני יודעת שלא תוכלו לסלוח לי, אבל החרטה היא עמוקה בליבי.

נפשתי לעולם לא תדע מנוח, כמו גם אני.

אבל עכשיו אני אשכח הכול.

ואני מקווה שבמחצית השנייה של חיי אעשה הכול כדי להרוויח סליחה.

השארתי כזיכרון את המכתב הזה, בתקווה לסליחה. ובתקווה לכך שאף אחד לא יאלץ לקחת את החלטות שאני נאלצתי לעשות.

גלגלתי את המכתב שכתבתי והנחתי אותו על האבן שבו מצאתי את הנייר ודיו על מנת שאוכל לכתוב. אומרים שלפני שטובלים בים השכחה את יכולה לכתוב את החרטות שלך.

החרטות שלי היו כבדות מכדאי לשאת אותם עוד, אבל אולי הדף יכול.

אני הלוחמת האחרונה של מדינה שנפלה, אבל אחרי היום גם אני לא אהיה כאן.

❃❃❃❃❃❃
זה קטע קצר, הוא מתרחש בעולם פנטזיה שבניתי. אין לו קשר לסיפורים המרכזים.
אבל זה קטע יפיפה שאני חושבת שתאהבו.

באהבה,
וויט אנג'ל.