פרק 8

229 18 0
                                    

נכון שנפילה חופשית מהגיהינום לא תהרוג אותי אבל עדיין, לשבור עצמות כשנופלים מגובה עצום לא היה ברשימת הדברים שאהבתי לעשות. עצמתי את עייני, הפעלתי שוב את כוחות הערפד שלי וניסיתי לעוף. הרגשתי מרוקנת מכוחותיי וכנראה גם הייתי כי לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי להשאר באוויר.

פגעתי בקרקע, צעקה חדה נפלטה מפי. הכל כאב לי ושדה הראיה שלי היה אפל. האם עצמתי את עיניי? כנראה שכן. פקחתי אותן.

הלחי שלי הייתה צמודה לרצפה וראיתי רק את הצללים של האנשים העוברים, הם לא ראו אותי ואף אחד לא בא לעזרתי.

נשארתי כך שרועה על האבנים הקרות במשך דקות שנראו לי כנצח. בסופו של דבר אגרתי את כל כוחותיי ודחפתי את עצמי בעדינות לצד השני של הרחוב, לתוך סימטה חשוכה וריקה. השענתי את גבי כנגד הקיר. ושוב הדקות עברו באיטיות מרגיזה.

צלילים נמוכים, פסיעות. התרכזתי בהם. דם. אני זקוקה לדם. המחשבות התחזקו בראשי.

הפסיעות ששמעתי התחזקו גם הן, הרמתי את מבטי והופתעתי לראות בחורה לכל היותר בגיל שמונה עשרה עומדת מולי, מביטה בי. זה היה בלתי אפשרי, עדיין הייתי בדמותי הערפדית ואין סיכוי שבת אנוש תוכל לראות אותי.

דם, תביאי לי דם. הבטן שלי כאבה מרוב צמא לדם. הבחורה לא נרתעה, כנראה בגלל שלא ראתה את עיניי האדומות וניביי שהתערכו במשך הדקה האחורנה, אבל מה שהיא כן עשתה הפתיעה אותי. היא התיישבה מולי והרכינה את גופה לעברי כך שצווארה היה מילימטרים ספורים מפניי.

עיניי התחשכו ולא יכלתי לעצור בעצמי, התקדמתי קצת ונשכתי אותה.

ניביי שקעו עמוק לתוך צווארה והתחלתי למצוץ את דמה. רק אל תצעקי, אין לי כח לשמוע את זה. המשכתי למצוץ ולשתות ממנה, הרגשתי טיפות ספורות שנטפו על כתפי, לא שהיה אכפת לי שהנערה בכתה אבל למה היא לא צעקה כמו כל בן אנוש אחר?.

כנראה שגופה נחלש מחוסר הדם כי היא הייתה נופלת ארצה לו הייתי מחזיקה אותה ועוטפת אותה בזרועותיי. זה היה מין חיבוק אחרון לפני המוות. כן, מוות. לא התכוונתי להפסיק לשתות, הייתי זקוקה לדם. גופי התרפה בהדרגתיות, ככל ששתיתי יותר כך הפצעים והשברים נעלמו מהר יותר.

שמעתי את הדופק שלה, הוא האיט. הצמדתי את גופה לשלי והמשכתי לשתות ממנה, הכי מהר שיכולתי. נכון שאני אהרוג אותה אבל לא מגיעה לה לסבול הרבה, היא לא עשתה שום דבר רע.

"מה את עושה?" הקול הגברי והנאה נשמע ברקע. פקחתי את עיניי אבל לא עזבתי את הבחורה וגם לא הפסקתי לטעום אותה. "רייבן מספיק." שמעתי אותו בברור, הנער שעמד מולי בפנים חמורות ואמר לי לא להרוג אותה. אבל היה מאוחר מדי.

הדופק שלה נדם. הלב שלה פסק לפעום. שיחררתי את אחיזתי בה והיא נפלה ארצה, חסרת רוח חיים.
עייני האדומות התחלפו בכחול עמוק וקמתי מהרצפה. "מאיפה אתה יודע את השם שלי?" היתה השאלה הראשונה ששאלתי. היא טרדה אותי מאוד.
הבחור התקדם לעברי ויצא מהצללים למרכז הסימטה, הוא הביט בנערה המתה. עיניי נפערו. "היית חייבת להרוג אותה?" שאל בטון חמור. כאילו שאכפת לי, אני ערפדית לכל הרוחות, אין ערפד אחד שלא הרג בן אדם, זה בדם שלנו. הנער ניתק את מבטו מהגופה והביט בי. "את לא זוכרת אותי?" מלמל וחיוך שטני הצטייר על שפתיו.

a vampires revengeWhere stories live. Discover now