דניאל לוגן והמעבדה האבודה

על סיוטים ולמורים

בית

כשהחתול שלו שרט אותו, הקיץ בצעקה דניאל מחלומו. הוא התעורר לתוך חדר חשוך והבחין בזוג עיניים אדומות מבצבצות וחיוך שטני רעב שרוצה לאוכל אותו. הוא הבין שהוא בתוך סיוט ואז התעורר. הוא חשב שהוא סיים עם החלומות, הלך לצאת מהחדר והביט במראה אבל אז הוא ראה שלד במקום את בבואתו. זה גם היה חלום (הוא שנא שזה קורה).

הוא התעורר שוב, הפעם למציאות, ושמע את אמו שקוראת לו להתארגן לבית הספר. דניאל אמר שהיה לו סיוט, או ליתר דיוק שרשרת סיוטים, והוא לא רוצה ללכת כי הוא מאוד עייף. אמא שלו ענתה לו שזה היום הראשון בחטיבת הביניים, חבריו מחכים לו וגם יש הפתעה בבית הספר. דניאל אמר: "הפתעות אני דווקא אוהב!" והתארגן. הוא יצא לקראת האוטו וכשהגיע נאלץ להמתין זמן רב עד שאחותו ואימו הגיעו, מאחר ואחותו ראתה למור חמוד זה עיכב אותו מאוד, היא ניסתה לתפוס את הלמור בעזרת הלחש "שֶיְינובֶּל רִיס" (לחש מזמן בסיסי). למזלו של הלמור הדבר לא עלה בידה.

לבסוף אמא הסיעה אותנו לבית הספר התיכון גדול הממדים "אָרְטִיסְפֶּל" (שמשמעותו בלטינית היא "כישוף אמנותי"), שנמצא בצד השני של העיר. בכניסה חילקו עיתונים וכדי לא להעליב, דניאל לקח עיתון אחד ושם אותו בתיקו. בארוחת הבוקר הוא פגש את חבריו ג'ון ומיה ונראה שגם הם לקחו עיתונים ושמו בתיקיהם. כל הארוחה יושבי השולחן דנו בכתבה הראשית, לפיכך דניאל הוציא את העיתון כדי לבדוק מה קרה. לאחר כדקה נפער פיו לרווחה. הוא קרא על הכפר לימנד שבתיו נעלמו כלא היו. המשטרה שניסתה לפענח את התעלומה מצאה מספר ילדים שהעידו כי ראו את הבתים מתכווצים ומין מכשף רשע. בדרך לשיעור "כשפות של אלמנטים" נתקל בקהל גדול שהתקבץ סביב שלט בו נכתב "יציאה מהעיר לטיול בחוף הים בעוד יום אחד, ארבע שעות וחמש-עשרה דקות". לצידם מד השניות ספר את הזמן לאחור. דניאל הבין שזו ההפתעה עליה ספרה לו אימו.