ריב, חברות או אהבה?!❤️

פרק 13- עדן

נ.מ. עדן
נ.ז. ההגעה למחנה והקבלת פנים
-----------
"וואו"  אמרתי ביחד עם כולם. למראות המחנה הענקי. עכשיו הפחד שלי מהמקום רק התעצם.

פלאשבאק:
"אבא בבקשה לא! אני אהיה ילדה טובה!" עדן הקטנה והמסכנה עמדה מול איש גדול, אבא שלה- שלי. 
"אני לא אבקש ממך שוב! כנסי לשם! לשם את שייכת!" אבי צעק וגרם לליבי להתכוץ 
"אני לא התכוונתי שזה יקרה! תן לי עוד הזדמנות!" התחננתי, הדמעות זרמו מאליהן 
"נתתי לך אחת יותר מידי! סמכתי עלייך! היא מתה! פאקינג מתה! אז תכנסי לפנימיה ותעלמי לי מהחיים!" הוא צרח, לא נשמתי. הבטתי בבניין הגדול והמואר, הוא היה חשוך בשבילי. נכנסת והשער נסגר מאחורי, "אני שונאת אותך" סיננתי כשהוא נעלם מעיניי. לא ראיתי את אבא שלי מעל שלוש שנים עד שיום אחד הוא פשוט בא ולקח אותי לדודה שלי, נתן לה כסף ואמר לה להעביר אותי לחטיבה נורמאלית ללא פנימיה, הייתי אז בכיתה ו'...

סוף פלאשבאק.

"עדן? הכל טוב? את רועדת" שמעתי את שירה מאחורי או מצדדי אני לא יודעת. ואז הרגשתי יד מחזיקה אותי בכתף אני חושבת שזאת היד של דניאל אבל אני לא בטוחה.
"את יודעת, שהמכשפה מעמי ותמי ששירה הזכירה לא באמת נמצאת פה. נכון?" נשמע קולו של יונתן
" לא מצחיק" אמרה יהלי בקול תקיף. "את בסדר?" היא פנתה אלי בשקט.
"אני צריכה אוויר". קבעתי וזזתי מהם, ידו של איתי תפסה בשלי. 
"אני בא איתך, את לא זזה כאן לבד!" הוא אמר, מה איכפת לי? אני צריכה להתרחק מהמקום הזה!.
הלכנו במשך זמן מה, איבדתי תחושת זמן ואיתי בשקט נע לידי, שקוע גם הוא במחשבות. "את צריכה לספר להם" הוא שבר את השתיקה והבטתי בו בהלם. הוא יודע? מאיפה?
"מה את בהלם? אני יודע שיש לך פוביה ממקומות סגורים, עוד מאז שהיינו בחדר הבריחה" הוא אמר וגיכחתי לעצמי, איך לא אפחד כשלחדר בריחה קוראים 'הבריחה מהפנימיה'???
"כ- כן, ברור, אני אדבר איתם" פטרתי את עצמי ממנו  והמשכתי ללכת, הגענו לגלגל הענק שליד הביג בן.
"את חושבת שהבן של בן קיבל גם כזה שעון?" הוא שאל כשקלט לאן הבטתי.
"מה?" לא הבנתי.
"יש ביג בן, (ביג= גדול) את חושבת שיש לו בן קטן עם מגדל שעון קטן יותר?"
"איתי! התפקיד של יונתן זה שטו-" אבל נעצרתי מדיבורי.
"אוטו גלידה!!!" צעקנו שנינו ורצנו אליו כמעט מתואמים, הגענו אליו בצחוק מתגלגל, מי ידע שיש כזה דבר כאן בלונדון הקרה?!.
"שתי גלידת וניל פיצפוצים" איתי אמר באנגלית למוכר הזקן והחביב והגיש לו שטר של  שני דולרים. 
הלכנו בשקט בעוד אני מלקקת את הגלידה בתאווה, איתי מכיר אותי, הוא יודע מה אני אוהבת!
"יש לי פוביה מפנימיות" יריתי לפני שאתחרט, איתי הביט בי בהלם כשהדמעות ברחו מעיני ללא שליטה.
"שיט, עדן.. אנ- אני לא ידעתי" הוא אמר מבולבל וחיבק אותי, לא הדפתי אותו, הייתי צריכה משענת.
"זה ישן, הכל בסדר..." אמרתי והשפלתי מבט, הרגשתי חום בלתי מוסבר בגרוני ומיהרתי להתנתק מאיתי.
"מה קרה?" הוא שאל כשהגלידה שלי נפלה על הרצפה, הבטתי בו נבוכה.
"אני-" התחלתי לומר.
"איתי! עדן!, לאן נעלמתם?" קולה של נוי קטע אותי, תודה לאל!
"יצאנו לשאוף אוויר" איתי תירץ.
"פחחח איתי? באוויר? מי אתה ומה עשית לאיתי שיושב מכור לטלפון ולפלייסטיישן?" דניאל בא מאחוריה בגיכוח ונשק לראשה. הם כל כך חמודים!.
"כמה דקות נחזור" איתי אמר במעט עצבים, דניאל חייך ולחש משהו לנוי. "דניאל!" איתי אמר וסימן לו משהו.
"בסדר! אנחנו הולכים" דניאל אמר והרים ידיים בכניעה "אם אתה לא זז, היא תזוז" הוא לחש לאיתי אבל הצלחתי לשמוע אותו, על מה הם מדברים?.
"דניייייייי אני רוצה גלידה!" נוי קפצה על גבו והצביעה על האוטו גלידה שהיינו בו לפני שלוש דקות.
"איזו גלידה את רוצה?" הוא שאל מחייך.
"ירוק" היא ענתה.
"את יודעת שירוק זה לא גלידה, נכון?" הוא שאל והוריד אותה כדי שיוכל להביט בעינייה.
"לאאא אבל זה מזכיר לי את העיניים שלך" היא אמרה טיפונת מבויישת. דניאל חייך ולקח לה גלידת קיווי ולו הוא לקח אוכמניות. "כמו העיניים שלך" הוא אמר לה והם סימנו לנו להתראות, הנהנתי להם וכשהחזרתי את מבטי לאיתי גיליתי אותו עומד במרחק נשימה ממני.

נשמתי נשימה עמוקה. ליבי סער כמו הוריקן וכל מה שהיה צריך זו מילה אחת!. "לא".

-------------------------

הינה הגמר לו עוד פרק.
מקוות שנהנתן
 y&s ♥️
סליחה שלא העלנו שבוע שעבר כידוע לכם (y) הייתה בחול, ו(s) לא יודעת לתפקד בעמוד...