עניו הירוקות היו שקועות בדפים שמולו. הוא שקוע בהסבריו של חברו אנדרו, מנסה להבין כמה שיותר את מה שאומר. ולאט לאט קולט את דבריו. זה די מסובך, ולא מובן, אבל הוא קלט את דבריו בסופו של דבר. חמישתם יושבים בסמטה חשוכה, מבטם עוקב אחרי אנדרו שמסביר ומסביר את מה שחשב, רק על הדפים. והארבע האחרים פשוט מקשיבים, מיישמים את דבריו ומדמיינים מה היה, איך ילך, אם יצליח או לא..
מצד אחד יש את הפחד, החששה בכך שיתפסו. אבל יש גם את הריגוש של האם הם יצליחו, שיצליחו במה שרצו. אומנם זה לא חוקי, ולא טוב.. אבל הם מחכים לכך. הם הרגישו כל כך הרבה רגשות שהם כבר היו מבולבלים, במיוחד הנער בעל העניים הירוקות.
הירח כבר היה זורח מעליהם, מעל החמישה שיושבים ביחד ומתכננים תוכניות. הרוח נשבה ועברה בניהם, והם יושבים שעות על גבי שעות ומתכננים איך להוציא את התוכנית לפועל. הצמרמורת הקרירה הורגשה מתחת לעורם וגלשה בעצמותם, הם ישבו מכורבלים בתוך עצמם. כובע גרב מונח על ראשם בסירבול ושערם דחוף בתוכו, בגדיהם ישנים ויושבים בריפרוף על גופם הצנום. המכנסיים הקרועים והגדולים למידתם, החולצה הרופפת על ידיהם הדקיקות, מונח עליהם מעילים גדולים ומחממים שכנראה גנבו מאחת החנויות, על רגליהם נעלים ישנות ומוזנחות שקטנות עליהם לפחות במידה או שתיים ועל ידיהם כפפות שחורות וחבולות.
מעל החמישה הייתה מודלקת מנורה קטנה שבזכותה הם יכולו לראות את הדיו שעל הדפים.
״אנדרו,״ קרא הנץ, כמו שהנער בעל העניים הירוקות מכנה אותו. עניו שחורות כעין של נץ וראיתו חדה כשל נץ. היה אפשר לראות כך כאשר החמישה ציירו גרפיטי על אחת החנויות, ועניו של הנץ ראו את המשטרה עוד ממרחק גדול, וחמישתם ברחו מהמקום. וכן, הם נצלו בזכותו.
״מה עכשיו רואל?״ שאל אנדרו, וכפי שכינה את אנדרו, המפקד. מסיבה אחת ומאוד ברורה, הוא תמיד נתן עוד ועוד ועוד רעיון לאיך לשרוד שם, ברחוב. הוא היה בן שמונה עשרה, והכי גדול מחמשתם. הוא ידע איך לפתור את הריבים, וידע איך לעזור מתי שהיו חלשים, הוא חכם וטוב לב, אבל גם אכזר מתי שצריך. הוא היה אחראי על איפה שישנו ודאג להם הכי טוב שיכל. ואליו, הנער הקטן הכי התחבר.
״מתי יוצאים לפעולה?״ שאל, חיוך על פניו של הנץ, והוא מחכה כבר לביצוע, כי לשבת ולתכנן, היה כל כך מסעיר והוא רצה להתחיל. להוציא את התוכנית לפועל. ״מחר בלילה, בן השעות אחד בלילה עד ארבע. יש לנו שלוש שעות לפעול, וזה צריך להיות כמו שצריך״ הסתכל על הקטנים ממנו.
״אוקיי, ונגיד ואנחנו מצליחים ויוצאים, מתי אנחנו בטוחים? ואם יתפסו אותנו?״ שאל השואל, וכן.. שמו תואם למהירותו, שמהירה כמו שואל, הוא זז בקצב כל כך חד, אבל גם כל כך מהיר. שתואם לקצב של השואל שרודף אחרי הטרף שלו.
