סודותיו של וולדמורט

פרק 2: הארי

נ.מ. הארי

זעמתי. איך אחרי כל המשפחות שהוא הרס, כל האנשים שהוא הרג, כל אנשים שצילק (אני), הוא מעז להקים משפחה משלו. בסדר, שיהיה לו ילד אחד. שניים?! שלושה נכדים?! שמכירים?! הו, זה מתכון מושלם לאסון, כי ברור שוולדמורט הפגיש ביניהם, ושהם משרתים שלו.
"בואו הארי, הרמיוני" דמבלדור ליווה אותנו אל מחוץ לבית מספר 12.
"התנסיתם כבר פעם בהתעתקות?" דמבלדור שאל.
"לא אדוני" הרמיוני אמרה.
"בסדר. טוב, החזיקו בידי" החזקתי ביד שלו, ואז לפתע הרגשתי כאילו דוחסים אותי לתוך צינור מתכת קטן, וכשכבר עמדתי להקיא זה נגמר. אבל עדיין הקאתי. הרמיוני נראתה מעט ירוקה, אבל זה הכל.
"בסדר, אז, למקום יש הגנות קסומות, כי הוא סוג של מחנה קוסמים, אבל קוסמים מסוג אחר, שלא צריכים שרביטים. בכל אופן, איפשהו כאן אמורה לחכות לנו-" דמבלדור נקטע על ידי נערה שהגיחה ממאחורי עץ האורן שהיה על הגבעה. על העץ היה בד זהב מוזר (הרמיוני לחשה משהו בנוגע לגיזת הזהב, מעריצי מיתולוגיה יוונית ואלים), וסביב העץ הייתה ערימת כבלים.
"אוה, שלום לך. אני אלבוס-"
"אלבוס דמבלדור. כן. בכל אופן, איך קוראים לכם? אני צריכה את השמות כדי להכניס אתכם" היא נשענה על העץ.
"אני הארי. וזו הרמיוני, זה לופין, זה סיריוס ו... זהו" אמרתי.
"שם מלא" הנערה אמרה בשעמום מופגן.
"הארי ג'יימס פוטר, הרמיוני ג'ין גריינג'ר, רמוס לופין, סיריוס בלק ואלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור" דמבלדור ענה בחיוך.
"אני, לילי, מאשרת להארי ג'יימס פוטר, הרמיוני ג'ין גריינג'ר, רמוס לופין, סיריוס בלק ואלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור להיכנס למחנה החצויים".
זה הרגיש כאילו מישהו מזיז משהו שחצץ בינינו לבין המקום למטה. לפתע, במקום חווה לגידול תותים, אכן ראיתי מחנה צבאי.
"וואו" הרמיוני לחשה.
"בואו אחרי אל הבניין הראשי. כירון מכנס שם את כל מי שיבוא איתכם" היא הובילה אותנו אל בניין גדול. נכנסנו אל חדר שבו ישבו שישה עשר אנשים סביב שולחן פינג פונג.
"אוה, הגעת, דמבלדור" איש אחד מבוגר, שהיה בכיסא גלגלים, בירך את דמבלדור והצביע על כיסאות.
"טוב, כירון, מה הסיפור?" נערה עם שיער בלונדיני, עיניים אפורות וחולצה כתומה אמרה בקול ענייני.
"אני אסביר, או שאתה תסביר, דמבלדור?" האיש המבוגר אמר בשלווה.
"נראה לי שאני אסביר" דמבלדור חייך.